מתברר שאצל כמה צופים מתעוררת אסוציאציה מביכה לפרשיות היסטוריות השזורות בנימים אנטישמיים. למשל, בשלבים המוקדמים של הבינוי המוסדי של מדינות מודרניות באירופה, כשנדונה סוגיית הגיוס לצבא העממי, הועלו הסתייגויות מהפניית יהודים לשירות קרבי בטענה שהם סובלים כביכול מתופעת ״רגל שטוחה״ הפוגעת בכושרם לרוץ.
מאת: גדעון ארן
ובאשר לחרדים עצמם, הם בדרך כלל מודעים לאופי ריצתם ומוצאים לנכון לתרץ את מה שככר הבינו שנראה לזרים כשונה ומצחיק. את ההסבר לריצתם המיוחדת הם מוצאים בעיקר בחשש מנפילת הכובע מן הראש ובמגבלות שכופה מעילם המסורבל. ריצה חרדית אינה רק מנהג יומיומי מובן מאליו שההתעסקות בר זניחה.
ראו לדוגמה שיעור בגמרא המתנהל בחברותא בכולל במאה שערים. מדברים בדיני שבת (״הלכות טלטול״) תוך עיון במסמך הלכתי מרכזי, ספר המשנה כרלדד״. מתעוררות שאלות הנובעות מן השניות באופי השבת שהיא בו־בזמן יום קדוש ביתר רגם יום פנאי ומנוחה. הנחת הפתיחה היא שבאופן כללי ריצה אסורה בשבת, אלא אם מטרתה להגיע ״לתפילה או לחגיגה״ כגון בר־מצווה. אך מיד עולות הסתייגויות ועידונים.
כך בין השאר, אם יש בריצה יסוד של הנאה כי אז היא יפה לשבת, שכן נאמר ״בחורים המתענגים בריצתם - מרתון״. לעומת זאת, אם יש לריצה תכלית שמעבר לתגמול הפנימי אזי היא אסורה, כמר במקרה שהיא לשם ריפרי. ההתנגדות לריצה אינסטרומנטלית מעין זו מנומקת בטענה שבפעילות גופנית נגרמת ״שחיקה״ שהיא אסורה בשבת.
הדיאלוג הסכולסטי בין שני תלמידי החכמים אינו יכול לפטור עצמו מהגדרה מדויקת של ריצה. נקבע שרוחב הפסיעה הוא הקריטריון. פסיעה שיש בה יותר מ״אמה״, כחמישים ס״מ, היא בחזקת ריצה. בהזדמנות זו מזכירים אגב אורחא ש״פסיעה גסה״ היא מידה מגונה גם בימי חול: ומצטטים מהתלמוד הבבלי: ״כל פסיעה גסה נוטלת חלקיק ממאור עיניו של אדם״ (מסכת שבת, קיג ב).
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
מאת: גדעון ארן
ראו לדוגמה שיעור בגמרא המתנהל בחברותא בכולל במאה שערים. מדברים בדיני שבת (״הלכות טלטול״) תוך עיון במסמך הלכתי מרכזי, ספר המשנה כרלדד״. מתעוררות שאלות הנובעות מן השניות באופי השבת שהיא בו־בזמן יום קדוש ביתר רגם יום פנאי ומנוחה. הנחת הפתיחה היא שבאופן כללי ריצה אסורה בשבת, אלא אם מטרתה להגיע ״לתפילה או לחגיגה״ כגון בר־מצווה. אך מיד עולות הסתייגויות ועידונים.
כך בין השאר, אם יש בריצה יסוד של הנאה כי אז היא יפה לשבת, שכן נאמר ״בחורים המתענגים בריצתם - מרתון״. לעומת זאת, אם יש לריצה תכלית שמעבר לתגמול הפנימי אזי היא אסורה, כמר במקרה שהיא לשם ריפרי. ההתנגדות לריצה אינסטרומנטלית מעין זו מנומקת בטענה שבפעילות גופנית נגרמת ״שחיקה״ שהיא אסורה בשבת.
הדיאלוג הסכולסטי בין שני תלמידי החכמים אינו יכול לפטור עצמו מהגדרה מדויקת של ריצה. נקבע שרוחב הפסיעה הוא הקריטריון. פסיעה שיש בה יותר מ״אמה״, כחמישים ס״מ, היא בחזקת ריצה. בהזדמנות זו מזכירים אגב אורחא ש״פסיעה גסה״ היא מידה מגונה גם בימי חול: ומצטטים מהתלמוד הבבלי: ״כל פסיעה גסה נוטלת חלקיק ממאור עיניו של אדם״ (מסכת שבת, קיג ב).
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה