יום שני, 4 במאי 2015

האם הריצה החרדית הנה ריצה מיוחדת?

מתברר שאצל כמה צופים מתעוררת אסוציאציה מביכה לפרשיות היסטוריות השזורות בנימים אנטישמיים. למשל, בשלבים המוקדמים של הבינוי המוסדי של מדינות מודרניות באירופה, כשנדונה סוגיית הגיוס לצבא העממי, הועלו הסתייגויות מהפניית יהודים לשירות קרבי בטענה שהם סובלים כביכול מתופעת ״רגל שטוחה״ הפוגעת בכושרם לרוץ.

מאת: גדעון ארן

ובאשר לחרדים עצמם, הם בדרך כלל מודעים לאופי ריצתם ומוצאים לנכון לתרץ את מה שככר הבינו שנראה לזרים כשונה ומצחיק. את ההסבר לריצתם המיוחדת הם מוצאים בעיקר בחשש מנפילת הכובע מן הראש ובמגבלות שכופה מעילם המסורבל. ריצה חרדית אינה רק מנהג יומיומי מובן מאליו שההתעסקות בר זניחה.

ראו לדוגמה שיעור בגמרא המתנהל בחברותא בכולל במאה שערים. מדברים בדיני שבת (״הלכות טלטול״) תוך עיון במסמך הלכתי מרכזי, ספר המשנה כרלדד״. מתעוררות שאלות הנובעות מן השניות באופי השבת שהיא בו־בזמן יום קדוש ביתר רגם יום פנאי ומנוחה. הנחת הפתיחה היא שבאופן כללי ריצה אסורה בשבת, אלא אם מטרתה להגיע ״לתפילה או לחגיגה״ כגון בר־מצווה. אך מיד עולות הסתייגויות ועידונים.

כך בין השאר, אם יש בריצה יסוד של הנאה כי אז היא יפה לשבת, שכן נאמר ״בחורים המתענגים בריצתם - מרתון״. לעומת זאת, אם יש לריצה תכלית שמעבר לתגמול הפנימי אזי היא אסורה, כמר במקרה שהיא לשם ריפרי. ההתנגדות לריצה אינסטרומנטלית מעין זו מנומקת בטענה שבפעילות גופנית נגרמת ״שחיקה״ שהיא אסורה בשבת.

הדיאלוג הסכולסטי בין שני תלמידי החכמים אינו יכול לפטור עצמו מהגדרה מדויקת של ריצה. נקבע שרוחב הפסיעה הוא הקריטריון. פסיעה שיש בה יותר מ״אמה״, כחמישים ס״מ, היא בחזקת ריצה. בהזדמנות זו מזכירים אגב אורחא ש״פסיעה גסה״ היא מידה מגונה גם בימי חול: ומצטטים מהתלמוד הבבלי: ״כל פסיעה גסה נוטלת חלקיק ממאור עיניו של אדם״ (מסכת שבת, קיג ב).

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום שלישי, 31 במרץ 2015

כיצד החברה החרדית מנסה לשלוט במיניות?

החברה החרדית מנסה לשלוט במיניות ולארגן את הגוף תוך שהיא נמנעת מלדבר עליהם בצורה חיובית, ברורה ומשכנעת. אחרי הכל, יותר מכל דבר אחר שעושים בנוגע לגוף החרדי, שותקים על אודותיו.

מאת: פרופ' גדעון ארן

בענייני גוף, כמו בכמה עניינים אחרים, החרדים מטלטלים בין שתי אופציות קוטביות, שתיהן אובססיביות. מצד אחד, מחסלים כל נוכחות של הגוף בשיח הציבורי והפרטי. במקום זאת נוצר חלל, סוד. מצד אחר, נוגעים בגוף בדרך בלתי מעודנת, טכנית, נוקשה ותקיפה במיוחד.

שתיקות חרדיות בולטות יש בנוגע לגוף המיני, והן, כצפוי, תורמות דווקא להעצמת המתח הכרוך בעניין. אך ממש באותו עניין יש אצל החרדים גם גודש של מלל או טקסט, מתודי ופרטני, עד כדי נטילת כל שמץ של mystique ועיקור הגוף והמין מכל השגב שמיוחס להם בחברות ובתרבויות אחרות. לעתים נדמה שבמקומות שמקובל כי השתיקה יפה להם, בדיוק שם היא מופרת בגסות על ידי פרחה נוקדנית.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום חמישי, 12 במרץ 2015

השכפול של היהודי התקני כמשימה עליונה

חברה במשבר נוטה לעסוק בשליטה בגוף ובהבטחת תקינותו, וגם מגלה עניין מוגבר ברפרודוקציה שלו. בעידן החרדי הופך עניין הייצור או השכפול של היהודי התקני למשימה עליונה שכמעט ממצה את חיי הקהילה. במסגרת זו מוקדשים מאמצים לעיצוב הגוף התקני.

מאת: גדעון ארן

הגוף החרדי נלמד ומפוקח בדרכים פורמליות ובלתי פורמליות, בעיקר נגטיביות: יותר משמציגים בפני הצעירים את המודל האידיאלי ויותר משמטיפים בזכות האיכויות שיש לאמץ, מצביעים על דוגמאות סוטות שמהן יש להתרחק ומזהירים מפני תכונות מגונות שמהן יש להיפטר.
ילד או נער חרדי מודרך בעיקר כיצד עליו לא לנהוג. עולמו מלא איסורי גוף ואליהם מתלוות הפחדות. מגיל ילדות ועד בגרות הוא שומע ללא הרף מהוריו, ממוריו ומאחרים בקהילה ״לא לפסק רגליים״, ״לא לכרוע ברך (כמו נוצרי)״, ״לא להתפרקד על הספה״, ״לא לשים ידיים בכיסים״, ״לא לקפוץ״, ״לא להסתכל בבבואה הנשקפת בחלונות הראווה״, ״לא לפתוח כפתורים עליונים בחולצה אפילו כשחם״, ״לא ללטף חתולים וכלבים״, ״לא להתקוטט עם ילדים אחרים״, ״לא להתחבק עם ילדים אחרים״, ועוד.
הבוגרים בסביבתו מופיעים מולו בתפקיד מחנכים, כולל אחיו הגדולים ממנו בשנים מעטות בלבד, שכנים, מתפללים בבית הכנסת, ואף עוברי אורח מקרב הקהילה. רבים מגויסים לבחון את גופו, לגעור, להתריע, להאשים. לעתים פחות מזומנות מספקים הנחיה חיובית: ״עור ידיים עדין - סימן ללמדנות״ או ״ראה איך אברך פלוני יורד במדרגות אחת אחת, ממש כמו בן מלך.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

מדוע הבעייתיות של הגוף החרדי מתרכזת בחלקו התחתון?

טבעי שהבעייתיות של הגוף החרדי מתרכזת בחלקו התחתון. אפשר לומר שאצל החדרים חלק הגוף התחתון הוא הגופני יותר בהשוואה לחלק העליון שם ממוקמים הלב, המוח והכליות שמציינים את הרוח, השכל והמוסר, היפוך הגופניות. החלק התחתון מרוחק יחסית מהשמיים, משכן האל, וקרוב לרצפה המתקשרת לגשמיות, לנחיתות ולזוהמה.

מאת: גדעון ארן

על כן נמנעים מישיבה על הרצפה (למעט במקרה אבלות). מסיבה דומה יש יחס חרדי מסויג כלפי כפות הרגליים הקרובות לאדמה, ומושקע מאמץ חרדי למנוע מגע ישיר בינן לבין האדמה. אך ללא ספק עיקר הרגישות החרדית ביחס לפלג הגוף התחתון נובע מהעובדה ששם מקום אברי המין, תמצית הגופניות, מקור טומאה. אגב. בהשראת הקבלה, יש מודעות חרדית לזיקה שבין כפות הרגליים לאבר.

התרבות החרדית ירשה מן המסורת היהודית יחס של חשד וניכור או תוקפנות כלפי הגוף התחתון, ונתנה לכך ביטוי מודגש. ריטואלי ומעשי. תלמידי ישיבה מספרים על רב ש״מעולם לא העביר ידו מתחת לטבורו״. רוב האיסורים שמטילים חרדים על גופם מתרכז בחלק התחתון. העניין משתקף בדיספרופורציה שבץ ההערות החינוכיות־משמעתיות של הורים ומורים המתייחסות לחלקי הגוף השונים.

מנהג רווח בקרב חרדים הוא להבליט באמצעות לבושם את ההבחנה הסמלית. בעצם את הניתוק. בין שני פלגי הגוף, בין הרוח לגוף, בין האדם לאבריו האינטימיים. את הבגד הייחודי לחרדים משלימה חגורה מיוחדת המיועדת לשם ״חציצה״(הנדונה בדיני תפילה) בין מה שמעליה למה שמתחתיה. בעיקר אצל חסידים יש הבלטה של אבנט הנקרא ביידיש ״גארטל״ (לעתים הגארטל מציין תת־קטגוריה חברתית, כמו למשל אצל חסידי גור שם הגארטל מייחד נשואים בלבד).

יש שהוא רחב מאוד, עשוי משי מפוספס או מוזהב, ויש שהוא עשוי פתיל שחור ומבריק ובקצותיו השמוטים התעבויות לשם קישוט. את הגארטל חוגרים בתפילות, בשבתות ובחגים, כחלק מתלבושת אלגנטית ויקרה יחסית. במיוחד מקפידים להדק את החגורה ולחדק את הקשר לפני תפילה כדי להבטיח ש״מחשבות זרות״ וכל מיני השפעות שליליות לא תחמוקנה ממקורן הגופני שלמטה ותגענה למעלה לזהם את הכוונה שבלב ולשבש את המילים שבפה, ודרכן לפגום בקדושה שבשמיים.

ההרחקה והנטרול של כל הרע שבגופניות המתרכזת בחלק התחתון, משתקפים בהומור חרדי שיש בו לעג לאחרים אך גם אירוניה עצמית. בסמטאות מאה שערים ובני־ברק מתהלכות בדיחות על הווריאציה היהודית הזאת של חגורת צניעות גברית.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום שני, 19 בינואר 2015

הריצה החרדית - פרופסור גדעון ארן

צופים חילונים אקראיים מתקשים בדרך כלל להישאר אדישים נוכח תנועה משונה זאת. רבים נראים מרותקים למחזה, משתאים או מגניבים חיוך מלגלג. 

גדעון ארן טוען כי ממדגם ראיונות  עלה כי ריצה חרדית היא "אירוע" שמעורר תשומת לב ולעתים קרובות גיחוך. בפולקלור הירושלמי שמור מקום של כבוד לריצה החרדית, כביטוי של המוזר והנלעג וכן גם כדבר המתקשר לביקורת תרבותית פוליטית המופנית תדירות כלפי החרדים: אם אכן הם מסוגלים לרוץ, מדוע לא יתגייסו לצה"ל כשאר הישראלים הממלאים את חובתם האזרחית.

מתברר שאצל כמה צופים מתעוררת אסוציאציה מביכה לפרשיות היסטוריות השזורות בנימים אנטישמיים.
למשל , בשלבים המוקדמים של הבינוי המוסדי של מדינות מודרניות באירופה, כשנדונה סוגיית הגיוס לצבא העממי, הועלו הסתייגויות מהפניית יהודים לשירות קרבי בטענה שהם סובלים כביכול מתופעת "רגל שטוחה" הפוגעת בכושרם לרוץ.



להמשך קריאה:


יום ראשון, 18 בינואר 2015

משמעותו הסמלית של אבר המין - פרופ' גדעון ארן

טיבו הכפול של הגוף החרדי מתרכז בחלק מסוים שלו, במרכיב הכי גופני שבו , באבר הנקרא סתם "אבר" כי הוא אבר הגוף בה"א הידיעה - אבר המין. על האבר ומשמעותו הסמלית יש שפע מקורות יהודיים קלאסיים, בעיקר קבליים. נסתפק כאן בעניין אחד: האבר משמש ערכים דתיים של "פרו ורבו" ושל בריאה "בצלם" האל.
 

אך האבר גם טומן בחובו את הסטייה הדתית של "השחתת זרע לבטלה". אבר המין החרדי הוא סמל הרע. לכן מסתירים ומכחישים אותו. כך הדבר בדתות (פוריטניות) רבות. אבל בשונה מרובן, אבר המין הוא גם אמצעי למימוש דתיות ויש לו ערך דתי בפני עצמו. הדבר ניכר בשמותיו.

שם מסורתי לאבר שרווח בעולם החרדי הוא "אות ברית" או פשוט "ברית". השם שלו מתייחס לברית המילה הניכרת באבר לציון הברית שבין העם לאלוהיו. כלומר באבר זה מוטבעת יהדותו של אדם: כאן הסימן להשתייכותו האתנו-לאומית, והמבחן לדתיותו.


להמשך קריאה:


יום שישי, 16 בינואר 2015

יחסי המגדר ומעמדה של האשה מול הגבר - פרופסור גדעון ארן

דומה שהמסמך מדבר בעד עצמו. כך בנוגע למה שמשתקף מהטקסט על אודות יחסי מגדר ומעמדה של האשה מול הגבר: נחיתותה והתבטלותה של בת הזוג, וצמצום כל ישותה הגופנית והנפשית לכדי מופעלת, נחדרת ומשרתת. בן הזוג לעומת זאת פטור מכל קשב לצרכיה ולמאווייה.

לפי גדעון ארן דברים אלה אינם נוגעים ישירות לענייננו. לא כן המסקנה העולה מן המסמך:

העלון הנדון מתכנת את הגוף החרדי הגברי. אפילו באינטימיות של חיי מין בין בני זוג נשוי אין רישוי לספונטניות ויצריות. הגוף מכוון להתנהגות מווסתת, סכימטית, כמעט אוטומטית. ההקשחה והסגירה הטכנית והפרשנית של האקט המיני מתבטאות גם בסגנון וגם בתוכן המסמך. יותר משיש כאן עצה יש כאן הוראה.

הניסוח קונקרטי, אופרטיבי וקטגורי, וכך הוא מבטיח שהאקט, על כל דקדוקיו, יתקבל כמצווה.

להמשך קריאה:

יום רביעי, 14 בינואר 2015

החינוך החרדי בכל הקשור במין - פרופ' גדעון ארן

לפי גדעון ארן קיימת בחינוך החרדי מונופוליזציה רבנית של הטיפול בהיבטים גופניים רגישים , בעיקר בכל הקשור במין. מפקידים את הנושא בידי מומחים שלהם, תוך חסימת גישה למקורות חלופיים. יש מניפולציה ומינימיליזציה של הידע בענייני גוף עדינים.

כך נוצרות לאקונות מידע דווקא בתחומים שבהם יש מלכתחילה צורך וביקוש למידע. דךרך קיצונית אך בהחלט רווחת לטיפול בהיבטי גוף היא המנעות מאזכורם כאילו לא היו במציאות.

גדעון ארן טוען כי בקהילה החרדית, דווקא בגיל ההתבגרות שבו הגוף המיני מתגלה ומעורר שאלות וחוסר ביטחון, נוצר מחסור משווע בהסברה ובעידוד, אצל החרדים, במיוחד בשלב זה שבו הפוטנציאל המשברי בשיאו, ההתייחסות הממוסדת היא אפסית כמעט.

להמשך קריאה לחצו כאן:

יום שלישי, 13 בינואר 2015

גדעון ארן - האיסור על אוננות

לפי ממצאיו של גדעון ארן האיסור על אוננות מלווה בשילוב של אמצעי הרתעה ומניעה דרקוניים. במשך היום גוערים גם בילדי הגיל הרך אם במקרה נגעה ידם באזור המבושים, ולפני הירדמותם מניחים את ידיהם מחוץ לשמיכה המורמת עד לצוואר ומהודקת לחזה, לבל תוכלנה הידיים לגרות את אברם.

 הפיקוח על גוף הנערים נמשיך לאורך כל הלילה. את אלה הישנים על בטנם מעירים כדי שיחליפו תנוחותם, שמא יתחככו במזרן ויגרמו לקרי לילה.

לכל מקרה עם ההשכמה בבוקר, לפני כל דבר אחר, עליהם ליטול ידיהם בקערית המונחת ליד המיטה ולברך, כי אולי בעודם חולמים נגעו באבריהם ונטמאו. מסיבות דומות משתדלות אמהות ממגע גופני עם בניהן שמעבר לגיל ינקות (יש טענה שזוו הסיבה לכך שנוצר חסך גופני שמפצים עליו במגע בין הפעוטים לאחיותיהם הבוגרות מהם אך מעט).

להמשך קריאה לחצו כאן:


יום שני, 12 בינואר 2015

פרופ' גדעון ארן - יחסי המגדר ומעמדה של האשה מול הגבר

דומה שהמסמך מדבר בעד עצמו. כך בנוגע למה שמשתקף מהטקסט על אודות יחסי מגדר ומעמדה של האשה מול הגבר: נחיתותה והתבטלותה של בת הזוג, וצמצום כל ישותה הגופנית והנפשית לכדי מופעלת, נחדרת ומשרתת. בן הזוג לעומת זאת פטור מכל קשב לצרכיה ולמאווייה.

לפי גדעון ארן - דברים אלה אינם נוגעים ישירות לענייננו. לא כן המסקנה העולה מן המסמך:

העלון הנדון מתכנת את הגוף החרדי הגברי. אפילו באינטימיות של חיי מין בין בני זוג נשוי אין רישוי לספונטניות ויצריות. הגוף מכוון להתנהגות מווסתת, סכימטית, כמעט אוטומטית. ההקשחה והסגירה הטכנית והפרשנית של האקט המיני מתבטאות גם בסגנון וגם בתוכן המסמך. יותר משיש כאן עצה יש כאן הוראה.
הניסוח קונקרטי, אופרטיבי וקטגורי, וכך הוא מבטיח שהאקט, על כל דקדוקיו, יתקבל כמצווה.

להמשך קריאה:



המשמעות הסמלית של כף הרגל - פרופ' גדעון ארן


לפי פרופסור גדעון ארן רגישות יהודית-דתית לחשיפת כף הרגל אינה עניין של צניעות בלבד, וגם אינה רק תוצאה של זיהוי יחפנות עם "פרמיטיביות" ועם מגזרי אוכ' מזרחית שהחדרים בזים להם.


את המשמעות הסמלית של כף הרגל יש לראות בעיקר בהקשר של טהרה וטומאה. זהו האבר הגבולי המחבר בין שתי הקטגוריות הדתיות הבסיסיות האלה. הריחוק, הגבוליות וההפכים שמציינים את כף הרגל מסבירים את ריבוי האמונות המיסטיות והמאגיות המרוכזות בה, דוגמת ה"דיבוק",כלומר הרוח הפוססיבית היהודית המיתולוגית (כשהדיבוק אוחז באדם ונכנס לתוכו הוא גורם למה שנראה כשיגעון. חכמי הדור וגדולי המכשפים מגויסים כדי לשחרר את הקורבן.

ע"פ גדעון ארן המשימה היא להוציא את המזיק מן הגוף. הדיבוק מצידו, גם לאחר שהובס, עדיין מנסה לחבל ככל האפשר. לכן הוא שואף לצאת מהפתחים החשובים יותר בגוף, עניים, אף, פה, כדי להשחיתם ואילו המרפאים שואפים למזער את הנזק על ידי הוצאתו דרך האבר הפחות חשוב שבגוף. בקלאסיקה של הניצחונות המפוארים על הדיבוק הצליחו לחלצו דרך האצבע הקטנה של כף רגל שמאל).

לקריאה לחצו: