בספרות האנתרופולוגית מקובל ששיער הראש והפנים הוא מדיום סמלי יעיל לביטוי זהות ושינויים בזהות, היות שהוא גם בולט לעין וגם קל למניפולציה. השיער הוא אמצעי מוכר לסימון מקומו של אדם ביחס לחברתו ולתרבותו: הבעה של הזדהות ומחויבות, או הסתייגות ועמידה מנגד.
מאת: גדעון ארן
שיער ארוך וזקן עבות מציינים בדרך כלל שחרור מנורמות שולטות ואף מחאה (ביטניקים). ואילו גזיזה וגילוח למשעי מציינים נאמנות וכפיפות למשטר מחמיר(טירונים). אצל החרדים, בעיקר החסידים, נמצא גם מזה וגם מזה: קרחת ראש (כמו של נזירים טיבטים) וזקן פרא (כמו של נזירי מדבר).
זאת ועוד, העירום מבליט יותר את הזקן והפאות שעושים את שלהם ליצירת רושם כללי. פאת הראש, יותר מן הזקן, נחשבת לסימן ולמבחן יהדות ממדרגה ראשונה. בגיל שלוש גוזזים לראשונה את שיער הילד החרדי, בטקס החלקה, במקביל לכניסת הפעוט למסלול לימוד תורני ולחברת בני־מינו בלבד. אז יוצרים את פאותיו, כלומר מעצבים אותו כגבר יהודי. לפיכך אפשר לראות באקט זה מעין ברית מילה שנייה, מתקנת. אם כן, דווקא בעירום ייחשפו ויורגשו שתי אותות הברית, חותמות היהדות המוטבעות בגוף - האבר הנימול והפאה.
לקוח מתוך הספר "חרדים ישראלים" ממאמרו של פרופ' גדעון ארן "גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה".
