שאלה זו מחזירה אותנו לשאלה שהועלתה מקודם: מי מהשתיים היא
התנועה האוטנטית יותר. האם ההתרפקות על זיכרון העבר וההתהדרות בו הן המעניקות
אוטנטיות, או, דוקא שיכחה הנגזרת מהיטמעות גמורה בנסיבות ההווה היא המעניקה
אוטנטיות.
מאת: פרופסור גדעון ארן
כפי שכבר הוזכר, יש נטייה לייחס אוטנטיות לאיפיונים חמים של תנועה, כמו
התרגשות, הסתכנות ואלימות, המציינים את ג.א ומבדילים אותו מש.ע המאופק והמהוגן.
הספר מסכם עבודת שדה בה נהג החוקר כ'צופה-משתתף'. כאלו הם גם אנשי ש.ע – לא רק
משתתפים אלא גם צופים. בעודם מעורבים ופעילים הם צופים ממרחק מסויים בשיטתיות
ובביקורתיות בזירה, ביריביהם, ואף בעצמם. ג.א האורגני והאקזוטי וש.ע האקדמי,
לכאורה מציינים שני קטבים על ציר האוטנטיות. בתנועות עצמן יש מודעות מסויימת לענין
זה. ש.ע בנטייתו הרפלקסיבית הטיפוסית, חש נחיתות מול ג.א. אבל ג.א מצידו, עם כל
נטייתו להיסחף, בכל זאת הוא מוטרד בשאלת האוטנטיות של עצמו, כפי שמתבטא בטיפולו
האובססיבי בשאלת 'מיהו מקומי'.
מעגל האירוניה נסגר כשג.א מתעמת עם
ילדיו-נכדיו שלו, הלא הם 'נערי הגבעות'. אלו הם מין ילידים שכאלו. סוף סוף
'מקומיים' אוטנטיים ביש"ע. פראי אדם. ונאמני הגוש משתאים ושואלים "האם
לנער הזה התפללנו". עם גיטרות ורובי סער, בפיאות מסתלסלות על גב סוסים, מה
להם עם אורתודוכסיה ועם אידיאולוגיה, ומה להם עם זיכרון. הם אלופי השיכחה. האם זה
יקרבם או ירחיקם מצאצאי ש.ע עגולי
המשקפיים – סוג אחר של ילידים יהודיים.
בסיכום, אפשר להציע: שתי התנועות,
הן גם 'כאן, וגם 'שם', גם 'עכשיו' וגם אחר-כך, גם זוכרות וגם שוכחות. זאת ועוד.
החוקר בוחן את המתנחלים, מטופלים בטף ושרוטים באדמה, נוגעים בחיים ובמוות, והוא
מתקשה לעמוד בפיתוי לראותם אמיתיים יותר. הבעיה מסתבכת יותר בגלל נטייתנו לקשר
אוטנטיות עם לגיטימיות. החם יותר נחשב לאמיתי יותר, וזה נחשב בדרך-כלל גם כצודק
יותר. האמנם כך?
הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופסור גדעון ארן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה