מי מפחד מהכותל המערבי?

הכותל המערבי נחשב קדוש במיוחד ליהודים מפני קרבתו למקום המקדש. למרות זאת, אורתודוקסים ובמיוחד אולטרה - אורתודוקסים (חרדים) לא מעטים, נמנעים מלבוא אליו ולהתפלל שם. חלקם אינם מוכנים להסתפק בתחליף לדבר האמיתי, מה עוד שהם מזהים אותו עם חורבן. חלק אחר נמנעים מלבקר בכותל ולהתפלל בו מסיבה הפוכה - הם נכספים להגיע לשם אך מתאפקים. 

מאת: פרופ' גדעון ארן

אפשר לראות אותם בלילות מתגנבים בחשאי להר הזיתים ועומדים שם צופים בהר הבית ממרחק, עיניהם כלות, אבל הם בשום פנים ואופן לא סוגרים את המרחק, כקילומטר אווירי, עד לאתר. זהו בדיוק המסלול המיועד למשיח שירד מן ההר ויעלה בשער הרחמים בבוא היום המיוחל. כבר כאן נמצא חלק מהתשובה. ראשית, הם נמנעים מלהגיע לכותל בגלל קרבתו להר הבית ומקום המקדש, שהרי יש חשש הנובע מאי ידיעת מיקומו המדויק של קודש הקודשים. בהיעדר פרה אדומה, בעזרתה מתקיים פולחן הטיהור מטומאת המתים, יש חשש כרת, כלומר דין מוות למחללי הקדושה.  

סיבה שנייה להתרחקות מן ההר ובכלל זה גם מהכותל, היא מפני מה שקרוי "מורא מקדש". הקדושה מפחידה ומרתיעה. מטבע הקדושה שהיא דו-ערכית: היא מושכת ודוחה, טהורה וטמאה. הקדוש הוא טאבו (חראם) וממילא הוא מסוכן מאוד. ראו לדוגמה את הפרוצדורה הדקדקנית שמחייבת אפילו את הכוהן הגדול עם כניסתו לקודש הקודשים, וגם זאת רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. לאחר שטיהר את עצמו בקפידה כפולה ומכופלת, קושרים לרגליו שרשרת, שמא עם כניסתו, ייפול וימות מפאת הקרבה והמגע הבלתי אמצעי עם הקודש. כך יוכלו למשוך את גוויתו בשרשרת החוצה. ישנן דוגמאות נוספות כמו בני הכהן שנגעו בשגגה, אפילו מתוך כוונה טובה, בארון הברית והומתו מיידית.
היחס "הנכון" אל הקודש הוא ממרחק העולה על טווח נגיעה. יש תמיד להקפיד לעמוד מנגד לקודש. ביטוי מעניין לכך נמצא בישיבת "עטרת כהנים". מצד אחד, אפשר להגדיר את רבניה ותלמידיה כאנשי מקדש מובהקים החולמים על היום בו יוכלו לעלות ולעבוד בקודש. כל מעייניהם מוקדשים ללימוד ההלכות הנוגעות לפולחן המקדש. הם כולם מעיין כהנים. יחד עם זאת, אין כמותם נזהרים מלעלות בהר. אותם דתיים שעולים למרות הכל להר הבית ורואים עצמם כדתיים במיוחד, נחשבים על ידי אחרים כ"חלשים", כאלה שאינם עומדים במבחן היחס הנכון אל הקודש. 
לבסוף, אזכיר עוד סיבה לשמירת מרחק מן הכותל: אחרי הכל, הכותל הוא ציוני לא פחות ואולי יותר משהוא יהודי. במילים אחרות, הכותל הוא מוקד למשיחיות שקר. דתיים קיצוניים חוזרים ומזכירים לנו שהכותל נכבש בכוח הזרוע על ידי הצבא של המדינה וזו הפכה אותו למרכז סמלי. צה"ל משביע שם את לוחמיו. הכותל נהיה למקום פולחן חליפי, תרתי משמע: א. לא במקום האמיתי אלא במרחק מה ממנו. ב. הוא מרכז לאומי ולאו דווקא דתי. 

פרופ' גדעון ארן בקונגרס העולמי למדעי היהדות

פרופ' גדעון ארן הרצה בקונגרס העולמי ה-15 למדעי היהדות בנושא קנאות דתית בת זמננו. בהרצאה סוקר ארן את סיפורו של פנחס בן אלעזר, שנחשב לגיבורם המשיחי של תנועות משיחיות קיצוניות וגזעניות. פנחס ידוע כמי שפעל מתוך קנאותו ובשם אלוהים כנגד ההתבוללות, בזמן שמשה לא עשה זאת.

צפו בהרצאה המרתקת מפי פרופ' גדעון ארן:

עוד הערה על היחסים הבין-דתיים בירושלים בהמשך לביקורו של האפיפיור

לדתות שמשתתפות במשחק הירושלמי המתוח יש מכנה משותף: כולן באות מאותו מקור, כולן מונותאיסטיות וכולן הפכו להיות דתות היסטוריות עולמיות. מדובר כמובן ביהדות, הנצרות והאסלאם, ויש הקוראים להן הדתות האברהמיות. דרך אגב, קשה לדבר על נצרות, כי הרי זו מפוצלת להמון דתות משנה, החל מהחלוקה בין קתולים לפרוטסטנטים, או בין קתולים לאורתודוקסים, ועד לתת-חלוקות ברזולוציה מאוד גבוהה כמו למשל, ההבחנה שכל ירושלמי מכיר בין הנוצרים הקופטים, לנוצרים החבשים או האתיופים, שזר לא יבחין ביניהם. 

מאת: פרופ' גדעון ארן

את החלוקה אפשר לעשות לא רק על בסיס אופקי, כלומר מהבחינה הסינכרונית בין דת אחת לשנייה ולשלישית, הפועלות במקביל באותו זמן, אלא גם לראות את החלוקה הדיאכרונית ביניהן, שהרי הן נולדו אחת אחרי השנייה לאורך ציר הזמן. ראשונה היהדות, אחריה הנצרות ואז האסלאם. 

מעניין לציין, שכל דת, מיד לאחר לידתה מצאה לנכון להתייחד ולהתרחק מקודמותיה הן מבחינת התאולוגיה והנורמות שלה והן מבחינה גאוגרפית. אחרי שירושלים כבר הייתה תפוסה על ידי היהודים, באה הנצרות ומיקמה את עצמה במרחב שמרכזו ברומא. אחר כך באה הנצרות המזרחית ומיקמה את עצמה על ציר קונסטנטינופול. במאה השביעית נולד האסלאם והרחיק את עצמו למדבר עד למכה.
צפוי היה שהמיקום המוגדר והמרוחק שלהן זו מזו יאפשר את חלוקת ההשפעה וימנע סכסוכים. והנה מסתבר, במהלך דיאלקטי כל הדתות הללו, אחרי שכבר מיקמו את מרכזיהן כל כך רחוק זה מזה, פתאום חוזרות לירושלים ומצטופפות בה, ממש משיקות זו לזו ואפילו עולות זו על זו.