לרגל ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בארץ הקודש, קיבלתי פניות רבות מכתבים זרים שעסקו בסוגיית האפשרות של דו קיום בין הדתות השונות בירושלים. אסתפק בשלוש הערות בעניין זה:
ראשית, כבר בתחילת הדברים חשוב להדגיש, שבהתחשב בנסיבות, המציאות של היחסים בין שלושת הדתות היא כלל וכלל לא רעה, הן מבחינת השכיחות של האירועים הבין-דתיים האלימים, והן מבחינת חומרתם. הדברים אינם כה נוראים כפי שנדמה לעיתים.
כך במיוחד, אם מתייחסים לשאלה בפרספקטיבה היסטורית (חשבו למשל, על טבח המוני היהודים והמוסלמים על ידי הצלבנים בסוף המאה ה-11) ואם נסתכל על הדברים בפרספקטיבה השוואית ונבחן מקרים אנלוגיים, בהם יש נוכחות של קהילות דתיות שכנות, אך יריבות ומתחרות (כמו בניגריה, עיראק, לבנון ועוד) אחרי הכל, בירושלים כמעט ואין שפיכות דמים כלל.
שנית, הדברים הנ"ל מרשימים במיוחד, אם ניקח בחשבון שלא מדובר כאן בעימות בין-דתי בלבד, אלא גם בעימות לאומי ואתני, שנגזרים ממנו גם מתחים סוציו-אקונומיים ותרבותיים בין קהילות שכנות שיש ביניהן חיכוך, לפעמים התנגשות מזוינת. כלומר, העימות הדתי מונח על גבי עימות פוליטי וכמובן, עושה אותו קשה יותר לפתרון.
הערה אחרונה היא, שמה שעושה את המציאות הבין-דתית הירושלמית למיוחדת במינה ומעניינת מאוד, הרי זו העובדה שכאן נפגשות שלוש דתות. כמעט בכל המקרים הידועים לנו מהעולם, בעבר ובהווה, בהם יש התנגשות בין-דתית, יש בהם רק שני שחקנים בתמונה והם מתחרים זה בזה במשחק שסכומו אפס. ראו למשל את היריבות בין הנצרות לאסלאם באיסטנבול.
מרגע, שזוג הופך לשלישייה נפתחות אופציות חדשות, ובכלל זה האופציה לייצר קואליציות, כלומר ברית בין שני שותפים כנגד צד שלישי. כמובן שבהמשך, מערך הקואליציות יכול להשתנות. קואליציות שכאלו עלולות להחריף את המתיחות בין הדתות, אבל יש בהן גם פוטנציאל למיתון היריבות. כרגע למשל, היהודים בירושלים משתפים פעולה עם הנוצרים (כולל ערבים נוצרים!) נגד אויבם המשותף - הפונדמנטליזם האסלאמי. על בסיס סוגיות שונות, אפשר להיזכר או לחזות בריתות בין מוסלמים ונוצרים כנגד היהודים.
ראשית, כבר בתחילת הדברים חשוב להדגיש, שבהתחשב בנסיבות, המציאות של היחסים בין שלושת הדתות היא כלל וכלל לא רעה, הן מבחינת השכיחות של האירועים הבין-דתיים האלימים, והן מבחינת חומרתם. הדברים אינם כה נוראים כפי שנדמה לעיתים.
כך במיוחד, אם מתייחסים לשאלה בפרספקטיבה היסטורית (חשבו למשל, על טבח המוני היהודים והמוסלמים על ידי הצלבנים בסוף המאה ה-11) ואם נסתכל על הדברים בפרספקטיבה השוואית ונבחן מקרים אנלוגיים, בהם יש נוכחות של קהילות דתיות שכנות, אך יריבות ומתחרות (כמו בניגריה, עיראק, לבנון ועוד) אחרי הכל, בירושלים כמעט ואין שפיכות דמים כלל.
שנית, הדברים הנ"ל מרשימים במיוחד, אם ניקח בחשבון שלא מדובר כאן בעימות בין-דתי בלבד, אלא גם בעימות לאומי ואתני, שנגזרים ממנו גם מתחים סוציו-אקונומיים ותרבותיים בין קהילות שכנות שיש ביניהן חיכוך, לפעמים התנגשות מזוינת. כלומר, העימות הדתי מונח על גבי עימות פוליטי וכמובן, עושה אותו קשה יותר לפתרון.
הערה אחרונה היא, שמה שעושה את המציאות הבין-דתית הירושלמית למיוחדת במינה ומעניינת מאוד, הרי זו העובדה שכאן נפגשות שלוש דתות. כמעט בכל המקרים הידועים לנו מהעולם, בעבר ובהווה, בהם יש התנגשות בין-דתית, יש בהם רק שני שחקנים בתמונה והם מתחרים זה בזה במשחק שסכומו אפס. ראו למשל את היריבות בין הנצרות לאסלאם באיסטנבול.
מרגע, שזוג הופך לשלישייה נפתחות אופציות חדשות, ובכלל זה האופציה לייצר קואליציות, כלומר ברית בין שני שותפים כנגד צד שלישי. כמובן שבהמשך, מערך הקואליציות יכול להשתנות. קואליציות שכאלו עלולות להחריף את המתיחות בין הדתות, אבל יש בהן גם פוטנציאל למיתון היריבות. כרגע למשל, היהודים בירושלים משתפים פעולה עם הנוצרים (כולל ערבים נוצרים!) נגד אויבם המשותף - הפונדמנטליזם האסלאמי. על בסיס סוגיות שונות, אפשר להיזכר או לחזות בריתות בין מוסלמים ונוצרים כנגד היהודים.