"מושא של תוקפנות, קורבן במובן אחד, יכול להישחט בטקסיות המלווה בקתארזיס, ולשמש לכפרה וגאולה, כלומר להיות קורבן במובן אחר, להתקדש. קורבנות טרור מתאבדים משני הצדדים הניצים נעשים על-ידי אחיהם לקורבן שהועלה על מזבח הקולקטיב הלאומי ו/או הדתי".
מאת: פרופ' גדעון ארן
ישראלים מציגים את קורבנות הטרור כמקדשי השם, שנטבחו לטובת אידיאל הקיום היהודי במדינה ובארץ, וזאת במסגרת המאמץ להפוך בדיעבד "מוות רע" (אקראי, ללא הכנה וללא סיבה טובה) למוות "טוב" שיש בו טעם ויש לו מטרה (גם אם לא בדיוק מבקשים אותו).
בצד הפלסטיני של טרור המתאבדים, המוות הוא טוב מאד מלכתחילה - מוצדק, נשגב, נכסף, ושהכול נערך לקראתו מראש. קורבנם (השאהיד) לא בא אלא למען המטרה הנעלה של הפלסטינים. התרבות הלאומית-דתית שלהם גדושה ברטוריקת מרטירולוגיה פעילה (איסתישהאד).
דוגמא מובהקת לקורבן במובנו הכפול נמצא בצוואת מחבל מתאבד שצולמה ערב יציאתו לפעולה, ושודרה רק לאחר שרסיסי גופתו אותרו על-ידי זקא:
על רקע כיפת הסלע נראה אותו צעיר כשהוא אוחז בידיו טס ועליו מונח ראשו הערוף (האומנם פוטומונטאז'...) ודם זב מצווארו הכרות (אולי לא רק פוטושופ..). את ראשו – חי או מת? - הוא מגיש כמנחה לאללה ולאומה. מניה וביה אנו נחשפים לעוד המחשה של תופעת המת-חי (הטרוריסט לאחר חתימת וידויו וחציית קו הגבול) והחי-מת (הטרוריסט שגופתו כבר מרוסקת אבל זהותו עדיין לא פורסמה בציבור משני עברי המתרס, ואינה ידועה אפילו למשפחתו) שמאפיינת את סצנת טרור המתאבדים. באתנוגרפיית טרור המתאבדים שכתבתי על (עם) זקא, יש, בין השאר, ביטוי לאמיתות הבסיסיות של הסוציולוגיה של המוות ובהן ההבחנה בין מוות פיזי למוות חברתי-תרבותי-פוליטי. המחבל המתאבד חוצה ומטשטש עוד גבול יסוד – זה שבין חיים למוות.
בזירת הט”מ מתקיימים שני פולחני מוות מקבילים, פלסטיני-מוסלמי וישראלי-יהודי. שני הטקסים שלובים זה בזה ומתייחסים זה לזה. יש ביניהם הידברות אילמת ושיתוף פעולה סמוי. הזירה היא קו-פרודוקציה ריטואלית מבלי כוונה ובד"כ ללא מודעות. יש אנלוגיה מסוימת בין הטקסיות בזירת הט”מ לפקעת הדמים הטקסית של קידוש השם בעמק הריין במאה 11-12, כשקשה היה להפריד בין פעיל לסביל, סיבה למסובב, בין השפעה יהודית לתגובה נוצרית וההיפך, וקורבנות אותה אלימות היו קורבן מכפר וגואל (ונוקם) של שתי קהילות שכנות מול שני אלוהים יריבים. לט”מ הפלסטיני בישראל יש היבטים של הקרבת קורבן במובן קלסי למדי.
בפסקה הקודמת צוין שכל צד מקריב את עצמו, בדיעבד אם לא מלכתחילה. ניתן להניח שכל צד מקריב גם את האחר. ידוע על פולחני קורבן אדם קדומים או מיתולוגיים בהם ויתרו על היקר מכול – הבן הבכור (עקדת יצחק, בת יפתח, בן מנשה, ותינוקות אצולת קרתגו , או תחליפים בדמות בהמה תמה), וכאלו בהם הוגש כמתנה אויב עז שהוכרע בקרב ונפל בשבי (בסגנון פיוס האלים אצל האצטקים).
אני מברר עדויות מסוימות לתפישה פלסטינית לפיה המחבל המתאבד מעלה כקורבן על מזבח הקונפליקט המז"ת את נפגעי הטרור הישראלים. ביומני תימוכין יותר עשירים לתופעה אחרת, משלימה, בלתי צפויה לחלוטין: תפישת זירת הט”מ כטקס קורבן יהודי בו מתנדבי זקא הם הכוהנים והזבח שדמו נשפך הריהו המחבל המתאבד, או חלקים מגופתו. כך, התוקפן אינו רק קורבן במובן victim אלא גם במובן sacrifice אצל פלסטינים ואפשר שגם אצל יהודים.
מתוך פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.
מאת: פרופ' גדעון ארן
בצד הפלסטיני של טרור המתאבדים, המוות הוא טוב מאד מלכתחילה - מוצדק, נשגב, נכסף, ושהכול נערך לקראתו מראש. קורבנם (השאהיד) לא בא אלא למען המטרה הנעלה של הפלסטינים. התרבות הלאומית-דתית שלהם גדושה ברטוריקת מרטירולוגיה פעילה (איסתישהאד).
דוגמא מובהקת לקורבן במובנו הכפול נמצא בצוואת מחבל מתאבד שצולמה ערב יציאתו לפעולה, ושודרה רק לאחר שרסיסי גופתו אותרו על-ידי זקא:
על רקע כיפת הסלע נראה אותו צעיר כשהוא אוחז בידיו טס ועליו מונח ראשו הערוף (האומנם פוטומונטאז'...) ודם זב מצווארו הכרות (אולי לא רק פוטושופ..). את ראשו – חי או מת? - הוא מגיש כמנחה לאללה ולאומה. מניה וביה אנו נחשפים לעוד המחשה של תופעת המת-חי (הטרוריסט לאחר חתימת וידויו וחציית קו הגבול) והחי-מת (הטרוריסט שגופתו כבר מרוסקת אבל זהותו עדיין לא פורסמה בציבור משני עברי המתרס, ואינה ידועה אפילו למשפחתו) שמאפיינת את סצנת טרור המתאבדים. באתנוגרפיית טרור המתאבדים שכתבתי על (עם) זקא, יש, בין השאר, ביטוי לאמיתות הבסיסיות של הסוציולוגיה של המוות ובהן ההבחנה בין מוות פיזי למוות חברתי-תרבותי-פוליטי. המחבל המתאבד חוצה ומטשטש עוד גבול יסוד – זה שבין חיים למוות.
בזירת הט”מ מתקיימים שני פולחני מוות מקבילים, פלסטיני-מוסלמי וישראלי-יהודי. שני הטקסים שלובים זה בזה ומתייחסים זה לזה. יש ביניהם הידברות אילמת ושיתוף פעולה סמוי. הזירה היא קו-פרודוקציה ריטואלית מבלי כוונה ובד"כ ללא מודעות. יש אנלוגיה מסוימת בין הטקסיות בזירת הט”מ לפקעת הדמים הטקסית של קידוש השם בעמק הריין במאה 11-12, כשקשה היה להפריד בין פעיל לסביל, סיבה למסובב, בין השפעה יהודית לתגובה נוצרית וההיפך, וקורבנות אותה אלימות היו קורבן מכפר וגואל (ונוקם) של שתי קהילות שכנות מול שני אלוהים יריבים. לט”מ הפלסטיני בישראל יש היבטים של הקרבת קורבן במובן קלסי למדי.
בפסקה הקודמת צוין שכל צד מקריב את עצמו, בדיעבד אם לא מלכתחילה. ניתן להניח שכל צד מקריב גם את האחר. ידוע על פולחני קורבן אדם קדומים או מיתולוגיים בהם ויתרו על היקר מכול – הבן הבכור (עקדת יצחק, בת יפתח, בן מנשה, ותינוקות אצולת קרתגו , או תחליפים בדמות בהמה תמה), וכאלו בהם הוגש כמתנה אויב עז שהוכרע בקרב ונפל בשבי (בסגנון פיוס האלים אצל האצטקים).
אני מברר עדויות מסוימות לתפישה פלסטינית לפיה המחבל המתאבד מעלה כקורבן על מזבח הקונפליקט המז"ת את נפגעי הטרור הישראלים. ביומני תימוכין יותר עשירים לתופעה אחרת, משלימה, בלתי צפויה לחלוטין: תפישת זירת הט”מ כטקס קורבן יהודי בו מתנדבי זקא הם הכוהנים והזבח שדמו נשפך הריהו המחבל המתאבד, או חלקים מגופתו. כך, התוקפן אינו רק קורבן במובן victim אלא גם במובן sacrifice אצל פלסטינים ואפשר שגם אצל יהודים.
מתוך פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה