"אנשים הורגים אנשים בסרטים כל הזמן, אבל הסיבה שעושים את הסרטים האלו היא ש–%99.9 מהקהל לא מסוגלים לזה בשום פנים ואופן. ואם כל כך קשה להרוג מישהו אחר, מישהו שיש לך כל סיבה בעולם לרצות בחורבנו, אפשר רק לשער כמה קשה להצליח להרוג את עצמך."
להלן קטע המציג את אחד ההיבטים של פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.
מאת: פרופסור גדעון ארן
.JPG)
ברוח טענה פרובוקטיבית אך לא בלתי סבירה זאת, ניתן להניח שכיון שכל אחת משתי המשימות הללו מאתגרת כשלעצמה, הרי ששילובן יכפיל וירבע את האתגר. ואילו אני טוען שההיפך הוא הנכון. אם יחבר אדם הריגת אחרים להריגת עצמו, כי אז הרצח יקל עליו להתאבד והתאבדותו תקל עליו לרצוח. כך מפני שיצירת התניה בין פגיעה קטלנית באחרים לקטל עצמי, וביצועם בו-זמנית, מטשטשים את ההבחנה בין תוקפן לקורבן. במקרה כזה אפשר לראות את המתאבד כקורבן, במובן victim ואף במובן sacrifice. מכאן, למרות שהוא רוצח הוא כמו תובע לעצמו מעמד מוסרי והוא מתיימר במובלע להיות בעל יתרון ערכי על קורבנותיו. ההיגיון הזה טמון ביסוד טרור המתאבדים והוא אחד המרכיבים בהסבר התופעה המזוויעה והאניגמאטית הזאת.
מוקד התעניינותי האקדמית הנוכחית הוא טרור המתאבדים (להלן: ט”מ). מקריאת הספרות המקצועית עולה שכבר יש כיסוי מחקרי עשיר לכל מה שקודם לפיגוע (תנאי רקע המצמיחים טרור, פרופיל ומניעים של הטרוריסט, וכו) וכל מה שבא בעקבותיו (השפעת טרור על הציבור ועל קובעי מדיניות, צעדי-נגד-טרור, וכו), אך בולט בהעדרו תאור וניתוח תקף ושיטתי של מה שביניהם – הפיגוע עצמו. זירת הט”מ היא לאקונה מדעית למרות שהיא כה גורלית ומסקרנת. ניסיתי להתקרב למוקד המסתורי והנורא הזה עד כמה שאפשר במונחי זמן ומרחב. לשם כך הצטרפתי כצופה-משתתף לפעילות זק"א. עם המתנדבים החרדים הגעתי לאתר הפיגוע בעודו מעשן ומדמם.
ברגעים הראשונים אחרי הפיצוץ נקרתה לי הזדמנות נדירה למעין “אוטופסיה סוציולוגית” של הט”מ – שילוב של עבודת הפתולוג והבלש בניסיון לדלות תובנות בנוגע לרגעים האחרונים שלפני הפיצוץ. בעבודת שדה אקסטנסיבית שערכתי בתקופת האינתיפאדה, זק"א התגלתה לי לא רק כאמצעי מחקרי בעזרתו ניתן להביט בלב המאפליה ממרחק אפס וללא תיווך, אלא גם כחלק אורגני ושחקן פעיל בסצנת הטרור, וגם כפרשן נבון,רגיש ומקורי של תופעת הטרור.
הט"מ חוצה וממסמס גבולות יסודיים בתרבותנו, מוחק מיונים , מערבב ומחבר ניגודים, וכך הוא מערער את הוודאות והסדר שבתשתית החברה. גרעינו החתרני (subversive) אפקטיבי יותר מחזיתו הכוחנית (coercive) שכופה נסיגה או ויתורים. כידוע, הטרור בכלל חותר תחת ההבחנה בין חזית לעורף, שלום ומלחמה, אזרחי וצבאי. ואילו טרור המתאבדים – לימינאלי והיברידי במיוחד - חותר תחת הבחנות חשובות נוספות, כמו זו שבין סובייקט לאובייקט, בין מפעיל לאמל"ח, אדם למכונה, קונבנציונלי ובלתי-קונבנציונלי, ועוד.
בזירת הט”מ נעשיתי מודע גם למשמעות פריצת וטשטוש גבולות אחרים לגמרי - גבולות הגוף והגבולות בין גוף לגוף. בפיגוע הגוף מתעוות ומתרסק, אבריו נקטעים ונשפכים, רסיסיו מתפזרים (בעצם הגוף נעלם), בעוד חלקים מגוף אחד חודרים למשנהו, רקמות גופי זרים מותכות זו לזו, ונוזליהם מתערים (בעצם נוצר גוף חדש ממוזג). כך תוקף הט”מ הבחנות בין ראובן לשמעון, וכן בין צעיר למבוגר, זכר לנקבה, ואף – רחמנא ליצלן - בין יהודי לאחר (ערבי). כתוצאה מכך, עם אובדן הביטחון הפיזי אובד גם הביטחון האונטולוגי, וגבולות הקולקטיב וזהותו מאוימים.
מתוך התבוננות בפעולת מתנדבי זקא בזירה למדתי על האפקט החתרני של הט”מ וחשיבותו. הם מתמודדים עם השלכות פעולת המחבל המתאבד – ממש כמותו הם כהני מוות, וירטואוזים שליחי קהילתם - ממלאים תפקיד מקביל, משלים והפוך קוטבית לזה של הטרוריסט. זקא מתמסרת לאיתור חלקיקי הגופות ואיסופם, מיונם וחיבורם. זהו פרויקט של הבדלה, איחוי ושרטוט מחדש של קטגוריות הליבה שנהרסו. המתנדבים החרדים undo את מה שהמחבל המתאבד עולל; הם משקמים את הגבולות שנפרצו – גבולות הגוף והקולקטיב – וממילא משיבים את הסדר החברתי על כנו.
המחבל המתאבד מנסה להגשים במותו בו-זמנית שתי מטרות שאף אחת מהן לא הצליח להשיג בחייו: גם לטבוח בישראלים וגם להידמות להם ולהתערות בתוכם. הפרויקט החתרני שלו מתבטא כשבדרכו לפיגוע הוא - ההיפך ממסתערב - מתחזה, "עובר" כיהודי ונטמע בין ישראלים), והן כשדמים בדמים נוגעים ונמהלים, ו"רסיסי גופו מתפזרים לכל עבר ונדבקים בלבבות של ישראלים, עד שחרדים מתקשים להפריד בין גופותיהם ואבריהם" (ציטוט מצוואת מחבל מתאבד). על משימת ההבדלה בטרם הפיגוע אחראים השב"כ המאתר ומסכל, ומג"ב הלוחם וממשטר. על ההבדלה בעקבות הפיגוע אחראים שמאנים מזוקנים חובשי כיפה באוברולים לבנים ואפודים.
גבול נוסף נחצה ומיטשטש בפיגוע הט”מ, זהו הגבול המהותי ביותר שבין תוקפן לקורבן. לא רק שגופות הטרוריסט וקהל המטרה שלו מתערבבים ומתחברים. הטרוריסט עצמו הוא קורבן של תוקפנותו, וכמו כן הוא רואה עצמו ונתפש על-ידי קהילתו כקורבן השליטה הישראלית בשטחים, ואפשר אולי להוסיף שהוא גם קורבן של תרבות המוות אותה הוא מייצג ושל ארגוני הטרור ששלחוהו למוות ידוע מראש. מצד שני, הישראלים, הקורבנות של הטרור הם התוקפנים, לפחות לשיטת הפלסטינאים. בין הצדדים לקונפליקט מתפתחת תחרות (one-upmanship) מי יותר קורבן ממשנהו, מיהו הקורבן האולטימטיבי (תופעה מוכרת מכל מיני הקשרים פוליטיים ואחרים). בזירת הט"מ מתפתחת אתיקה של קוֹרבניוּת (victimhood) וכפי שנרמז בפתיחה, הקורבניות נחשבת סגולה ומקנה עליונות וכן הרשאה לתוקפנות.
להלן קטע המציג את אחד ההיבטים של פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.
מאת: פרופסור גדעון ארן
מוקד התעניינותי האקדמית הנוכחית הוא טרור המתאבדים (להלן: ט”מ). מקריאת הספרות המקצועית עולה שכבר יש כיסוי מחקרי עשיר לכל מה שקודם לפיגוע (תנאי רקע המצמיחים טרור, פרופיל ומניעים של הטרוריסט, וכו) וכל מה שבא בעקבותיו (השפעת טרור על הציבור ועל קובעי מדיניות, צעדי-נגד-טרור, וכו), אך בולט בהעדרו תאור וניתוח תקף ושיטתי של מה שביניהם – הפיגוע עצמו. זירת הט”מ היא לאקונה מדעית למרות שהיא כה גורלית ומסקרנת. ניסיתי להתקרב למוקד המסתורי והנורא הזה עד כמה שאפשר במונחי זמן ומרחב. לשם כך הצטרפתי כצופה-משתתף לפעילות זק"א. עם המתנדבים החרדים הגעתי לאתר הפיגוע בעודו מעשן ומדמם.
ברגעים הראשונים אחרי הפיצוץ נקרתה לי הזדמנות נדירה למעין “אוטופסיה סוציולוגית” של הט”מ – שילוב של עבודת הפתולוג והבלש בניסיון לדלות תובנות בנוגע לרגעים האחרונים שלפני הפיצוץ. בעבודת שדה אקסטנסיבית שערכתי בתקופת האינתיפאדה, זק"א התגלתה לי לא רק כאמצעי מחקרי בעזרתו ניתן להביט בלב המאפליה ממרחק אפס וללא תיווך, אלא גם כחלק אורגני ושחקן פעיל בסצנת הטרור, וגם כפרשן נבון,רגיש ומקורי של תופעת הטרור.
הט"מ חוצה וממסמס גבולות יסודיים בתרבותנו, מוחק מיונים , מערבב ומחבר ניגודים, וכך הוא מערער את הוודאות והסדר שבתשתית החברה. גרעינו החתרני (subversive) אפקטיבי יותר מחזיתו הכוחנית (coercive) שכופה נסיגה או ויתורים. כידוע, הטרור בכלל חותר תחת ההבחנה בין חזית לעורף, שלום ומלחמה, אזרחי וצבאי. ואילו טרור המתאבדים – לימינאלי והיברידי במיוחד - חותר תחת הבחנות חשובות נוספות, כמו זו שבין סובייקט לאובייקט, בין מפעיל לאמל"ח, אדם למכונה, קונבנציונלי ובלתי-קונבנציונלי, ועוד.
בזירת הט”מ נעשיתי מודע גם למשמעות פריצת וטשטוש גבולות אחרים לגמרי - גבולות הגוף והגבולות בין גוף לגוף. בפיגוע הגוף מתעוות ומתרסק, אבריו נקטעים ונשפכים, רסיסיו מתפזרים (בעצם הגוף נעלם), בעוד חלקים מגוף אחד חודרים למשנהו, רקמות גופי זרים מותכות זו לזו, ונוזליהם מתערים (בעצם נוצר גוף חדש ממוזג). כך תוקף הט”מ הבחנות בין ראובן לשמעון, וכן בין צעיר למבוגר, זכר לנקבה, ואף – רחמנא ליצלן - בין יהודי לאחר (ערבי). כתוצאה מכך, עם אובדן הביטחון הפיזי אובד גם הביטחון האונטולוגי, וגבולות הקולקטיב וזהותו מאוימים.
מתוך התבוננות בפעולת מתנדבי זקא בזירה למדתי על האפקט החתרני של הט”מ וחשיבותו. הם מתמודדים עם השלכות פעולת המחבל המתאבד – ממש כמותו הם כהני מוות, וירטואוזים שליחי קהילתם - ממלאים תפקיד מקביל, משלים והפוך קוטבית לזה של הטרוריסט. זקא מתמסרת לאיתור חלקיקי הגופות ואיסופם, מיונם וחיבורם. זהו פרויקט של הבדלה, איחוי ושרטוט מחדש של קטגוריות הליבה שנהרסו. המתנדבים החרדים undo את מה שהמחבל המתאבד עולל; הם משקמים את הגבולות שנפרצו – גבולות הגוף והקולקטיב – וממילא משיבים את הסדר החברתי על כנו.
המחבל המתאבד מנסה להגשים במותו בו-זמנית שתי מטרות שאף אחת מהן לא הצליח להשיג בחייו: גם לטבוח בישראלים וגם להידמות להם ולהתערות בתוכם. הפרויקט החתרני שלו מתבטא כשבדרכו לפיגוע הוא - ההיפך ממסתערב - מתחזה, "עובר" כיהודי ונטמע בין ישראלים), והן כשדמים בדמים נוגעים ונמהלים, ו"רסיסי גופו מתפזרים לכל עבר ונדבקים בלבבות של ישראלים, עד שחרדים מתקשים להפריד בין גופותיהם ואבריהם" (ציטוט מצוואת מחבל מתאבד). על משימת ההבדלה בטרם הפיגוע אחראים השב"כ המאתר ומסכל, ומג"ב הלוחם וממשטר. על ההבדלה בעקבות הפיגוע אחראים שמאנים מזוקנים חובשי כיפה באוברולים לבנים ואפודים.
גבול נוסף נחצה ומיטשטש בפיגוע הט”מ, זהו הגבול המהותי ביותר שבין תוקפן לקורבן. לא רק שגופות הטרוריסט וקהל המטרה שלו מתערבבים ומתחברים. הטרוריסט עצמו הוא קורבן של תוקפנותו, וכמו כן הוא רואה עצמו ונתפש על-ידי קהילתו כקורבן השליטה הישראלית בשטחים, ואפשר אולי להוסיף שהוא גם קורבן של תרבות המוות אותה הוא מייצג ושל ארגוני הטרור ששלחוהו למוות ידוע מראש. מצד שני, הישראלים, הקורבנות של הטרור הם התוקפנים, לפחות לשיטת הפלסטינאים. בין הצדדים לקונפליקט מתפתחת תחרות (one-upmanship) מי יותר קורבן ממשנהו, מיהו הקורבן האולטימטיבי (תופעה מוכרת מכל מיני הקשרים פוליטיים ואחרים). בזירת הט"מ מתפתחת אתיקה של קוֹרבניוּת (victimhood) וכפי שנרמז בפתיחה, הקורבניות נחשבת סגולה ומקנה עליונות וכן הרשאה לתוקפנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה