יום ראשון, 27 באפריל 2014

גדעון ארן על גיוס החרדים – האם באמת קיימת התנגדות עזה לגיוס?

בעקבות הדיון הציבורי על חוק גיוס החרדים עלה הנושא לראש סדר היום הישראלי. פוליטיקאים משני צידי המתרס ואנשי תקשורת, הרבו להתבטא בנושא והציגו עמדות קוטביות בעד ונגד. במקביל, יצאה הקהילה החרדית להפגנת המונים והתקבל הרושם שכל גווניה שותפים להתנגדות עזה לחוק. האומנם? פרופ' גדעון ארן מעלה כמה ספקות בעניין זה ומציע פרספקטיבה יותר מורכבת ומאוזנת על הנושא.  

הרושם בדבר התנגדות חרדית קיצונית ואחידה מוטה ומטעה.
ברקע הדברים יש לזכור שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות שינויים רדיקליים והיא הולכת ומתגוונת, כפי שנראה, בין השאר,  בהתפזרותה הדמוגרפית. החברה החרדית פרצה כבר מזמן ממאה שערים ובני ברק לשכונות חדשות בערי המרכז, כמו הר נוף ובית שמש, לערים חדשות כאלעד, לעיירות פיתוח ובמיוחד לריכוזים הגדולים בשטחים כמו ביתר ומודיעין עילית. וזאת מעבר להבחנות הקלאסיות בין עדה חרדית ונטורי קרתא לאחרים, בין חסידים לליטאים, אשכנזים ומזרחיים, ומה עוד שהולכת ומתגבשת שכבה גדולה של "חרדים חדשים", שהיא שקופה במידת מה אבל אין לזלזל בהשפעתה הגוברת. ממילא, גם בנושא היחס לגיוס, ההכללה מחייבת זהירות.

ראשית, גם בסוגיית הגיוס נחלקת הקהילה החרדית בין קיצונים למתונים. מדרך הטבע קולם של הקיצונים רם וברור יותר, בעוד המתונים נוטים ליישר קו לימין, ברמה ההצהרתית, אך לאו דווקא ברמה המעשית. שנית, יש פער בין המנהיגות הרבנית והעסקנים הפוליטיים שלהם לבין הציבור החרדי הרחב, "הגראסרוטס", ובכללם צעירים רבים שהעדפותיהם אינן מבוטאות בגלוי. הדבר מזכיר את האשליה האופטית המתקבלת באשר לעמדות המגזר הערבי במדינת ישראל. גם כאן יש הבדלים בין שכבות רחבות ושונות, שבצד הזדהותן הפלסטינית הן שואפות להשתלב בחברה הישראלית, לבין ההתבטאויות הקיצוניות של חברי הכנסת הערביים המובילים לקיטוב והתבדלות.  באשר לרושם הרווח בדבר ההתנגדות העזה של החרדים, חובה להזכיר שאף בצד החילוני של המתרס גובר קולם של המיליטנטיים – בעיקר פוליטיקאים בנוסח לפיד, האב והבן - שיש להם עניין בהדגשת הקיצוניות החרדית ובקיטוב העמדות.


מסתבר שבניגוד לדעה רווחת יש בקרב חרדים עניין להתגייס. כיצד נסביר זאת?
ראשית, החרדים כבר הולכים ומטמיעים את התובנה שהגיוס לצבא פותח בפניהם את הדרך להשתלבות במשק הישראלי, מה שיבטיח שיפור ניכר ברמת חייהם גם אם לא יינטשו את הקהילה. גם בעבר לא היה הלימוד בישיבה מקור לשפע וחיי מותרות, אבל בשנים האחרונות, עם הצמצום בסבסוד הישיבות ותלמידיהן, חיים של תורה כבר לא נחשבים לצ'ופר כל כך מפתה. שנית, השרות הצבאי נתפש כהזדמנות לרכישת השכלה כללית ומיומנויות שונות, המקנים את התנאים החיוניים לתפקוד בחברה בת זמננו, ובכלל זה אפילו עברית עדכנית וכישורי התנהלות מול פקיד הבנק או בנות המין השני. העניין החרדי בגיוס מקביל במידה רבה לעניין בלימודים אקדמאיים. החברה החרדית מכירה בערך הלימודים לשיפור המעמד הסוציו-כלכלי, וזאת מעבר לסיפוק הסקרנות והצורך בהרחבת אופקים. כמו שנפתחות עוד ועוד תוכניות באוניברסיטאות ובמכללות בכל רחבי הארץ הפותחות שעריהן לחרדים, כך גם הדיווחים שנשמעו לאחרונה בדבר הקמת גדודי חרדים נוספים בצבא. יש לצפות שבזמן הקרוב יגדל מספר החרדים לאין שיעור הן באקדמיה והן בצבא, ותוך כדי כך תתגבש הלגיטימציה הדתית למסלולים אלה, ואף יעלו הישגי החרדים ויעלו הרווחים שיפיקו מכך. על עוצמת המגמה הזאת יעידו אותם חרדים לא מעטים, שבוחרים בשני המסלולים למרות ההתנגדות מבית, ובינתיים הם עושים זאת במחתרת.

שנית, הגיוס לצבא מספק מפלט מחיים של תורה ולמדנות שאינם קלים ואינם מתאימים לכל אחד. מעניין לציין בעניין זה, שאחד מהגרעינים של משבר הקהילה החרדית, טמון דווקא בפריחתה הפנומנאלית. כוונתי בעיקר להצלחתה (בתמיכת הממסד הפוליטי הציוני מאז המהפך ושנות השמונים) ליצור את "חברת הלומדים". משמעותה היא שכול הגברים הצעירים יכולים להתמסר ללימוד תורני. אבל לא כולם בעלי כישרונות ומבנה אישיות המתאימים לדגירה של יום וליל על דף גמרא. אלה שאינם בעלי יכולת או מוטיבציה, עוברים מהספסלים הקדמיים של הישיבה לאחוריים, אח"כ נושרים והופכים לבעיה מטרידה של בטלנות ודמוראליזציה עם פוטנציאל עברייני. כך נוצר ה"שבאב" החרדי. הגיוס לצבא הוא, בין השאר, גם פתרון לבעיית השבאב. אפילו הרבנים הולכים ומפנימים את ההכרה, שעדיף טכנאי מקצועי בחיל האויר על פני יושב ברזלים מתוסכל ברחובות שכונת גאולה.

שלישית, כבר מזמן נתקנאו הצעירים החרדיים בחיילי צה"ל. עדות עקיפה לכך נמצא ברחובות השכונות החרדיות בחג הפורים. הבנות מתחפשות לאמהותיהן ולמלכות אסתר, והבנים מתחפשים לכהן הגדול ובעיקר לטייסים, צנחנים, שוטרים (ומתנדבי זק"א...). אלו ואלה מממשים את הפנטזיות שלהם. ומה יותר טבעי בסביבה הישראלית  מלהשתוקק בגיל צעיר ללבוש מדים ולאחוז בנשק. החייל הקרבי הוא סמל של גופניות, חיוניות, גבריות, בעוד שהחינוך החרדי מדכא את כל אלה. בקהילה החרדית יש מגבלות על ספורט ובילויים, וכתוצאה מכך מתפתח בקרב צעירי הקהילה תסכול שנעשה קשה יותר לנוכח מראות הצעירים החילונים ההולכים זקופים ודרוכים, לפעמים חבוקים עם נערה חיננית. האידיאל הציוני הישן של יהדות שזופה ושרירית, אולי מדבר פחות ופחות אל הנער החילוני, אך מהלך קסם על הנער החרדי. הגיוס לצבא נראה לו מגשים את חלומות גבריותו המיוסרת, חיוורת ורפה.

רביעית, החברה החרדית מתגלה בשנים האחרונות כבעלת נטיות שניתן להגדירן כ"שוביניזם יהודי". כפי שמתבטא גם בהעדפותיהם הפוליטיות, החרדים נוטים לימין הלאומי. בניגוד לדימויים בעבר הם מצדדים בקו ניצי בנושאי חוץ ובטחון, למשל בנוגע לגבולות והתנחלויות. הם מתקרבים בעמדותיהם לדתיים הלאומניים. יש ביניהם מידה לא מבוטלת של אהדה למקסימליזם ואנטי-ערביות בסגנון כהנא. הנה עוד מניע – אפילו אידיאולוגי -  להתגייס לצבא.

אפשר להוסיף עוד תימוכין לצורך לסייג ולעדן את הטענה בדבר התנגדות החרדים לגיוס. לסיום, נסתפק בהנחה שמדובר במהלך דינמי ודיאלקטי: ישנם כוחות מוכרים היטב המביאים את הציבור החרדי להתנגד באופן בוטה לגיוס, אבל בו בזמן, מנגד פועלים כוחות מוכרים פחות הדוחפים לכיוון הנגדי. המשחק מורכב וקשה לחזות את תוצאותיו במדויק.
למרות זאת אסתכן בניבוי שמגמת הגיוס וההשתלבות תגבר בסופו של דבר על מגמת הלמדנות וההתבדלות. כמה מידידי זועקים מרה מחשש תהליכי "החרדיזציה"  של החברה הישראלית. אני מציע להם להבחין בתופעה מרתקת אחרת: תהליכי "הישראליזציה" של החברה החרדית. ותמיד יש לזכור שעדות על המציאות יש לחפש לא רק באוויר החם היוצא מפיות פוליטיקאים, אלא גם במציאות החיים של האנשים: איך הם מטפלים בילדיהם, מה הם עושים בשעות הפנאי שלהם, מה הם אוכלים ולובשים, באיזה סלנג הם מדברים, ובעיקר כיצד הם נוהגים בכבישים...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה