גדעון ארן על גיוס החרדים – האם באמת קיימת התנגדות עזה לגיוס?

בעקבות הדיון הציבורי על חוק גיוס החרדים עלה הנושא לראש סדר היום הישראלי. פוליטיקאים משני צידי המתרס ואנשי תקשורת, הרבו להתבטא בנושא והציגו עמדות קוטביות בעד ונגד. במקביל, יצאה הקהילה החרדית להפגנת המונים והתקבל הרושם שכל גווניה שותפים להתנגדות עזה לחוק. האומנם? פרופ' גדעון ארן מעלה כמה ספקות בעניין זה ומציע פרספקטיבה יותר מורכבת ומאוזנת על הנושא.  

הרושם בדבר התנגדות חרדית קיצונית ואחידה מוטה ומטעה.

ברקע הדברים יש לזכור שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות שינויים רדיקליים והיא הולכת ומתגוונת, כפי שנראה, בין השאר,  בהתפזרותה הדמוגרפית. החברה החרדית פרצה כבר מזמן ממאה שערים ובני ברק לשכונות חדשות בערי המרכז, כמו הר נוף ובית שמש, לערים חדשות כאלעד, לעיירות פיתוח ובמיוחד לריכוזים הגדולים בשטחים כמו ביתר ומודיעין עילית. וזאת מעבר להבחנות הקלאסיות בין עדה חרדית ונטורי קרתא לאחרים, בין חסידים לליטאים, אשכנזים ומזרחיים, ומה עוד שהולכת ומתגבשת שכבה גדולה של "חרדים חדשים", שהיא שקופה במידת מה אבל אין לזלזל בהשפעתה הגוברת. ממילא, גם בנושא היחס לגיוס, ההכללה מחייבת זהירות.

ראשית, גם בסוגיית הגיוס נחלקת הקהילה החרדית בין קיצונים למתונים. מדרך הטבע קולם של הקיצונים רם וברור יותר, בעוד המתונים נוטים ליישר קו לימין, ברמה ההצהרתית, אך לאו דווקא ברמה המעשית. שנית, יש פער בין המנהיגות הרבנית והעסקנים הפוליטיים שלהם לבין הציבור החרדי הרחב, "הגראסרוטס", ובכללם צעירים רבים שהעדפותיהם אינן מבוטאות בגלוי. הדבר מזכיר את האשליה האופטית המתקבלת באשר לעמדות המגזר הערבי במדינת ישראל. גם כאן יש הבדלים בין שכבות רחבות ושונות, שבצד הזדהותן הפלסטינית הן שואפות להשתלב בחברה הישראלית, לבין ההתבטאויות הקיצוניות של חברי הכנסת הערביים המובילים לקיטוב והתבדלות.  באשר לרושם הרווח בדבר ההתנגדות העזה של החרדים, חובה להזכיר שאף בצד החילוני של המתרס גובר קולם של המיליטנטיים – בעיקר פוליטיקאים בנוסח לפיד, האב והבן - שיש להם עניין בהדגשת הקיצוניות החרדית ובקיטוב העמדות.

הפוטנציה המאגית של המתים בשני הצדדים של הסכסוך האזורי

מהתצפיות והראיונות בשטח, מניתוח תעודות מסווגות וקריאת מקורות משניים, מסתבר שלמתים בנסיבות הקשורות לעימות המזוין במזה"ת, לגופותיהם ואף לחלקים וחלקי חלקים מגופותיהם יש ערך מקודש בעיני שני הצדדים לסכסוך האזורי. ממילא מוטבעת בהם פוטנציה מאגית.

מאת : פרופ' גדעון ארן

במלים אחרות, לגפיים כרותות ורקמות דם ובשר של קורבנות טרור המתאבדים יש אופי של רליקויה – שרידי גוף, כגון קווצת שיער ושבריר עצם (גם לבוש וחפצים אישיים) של קדושים נוצריים שבימה"ב נשמרו וטופחו, לפעמים הובאו ממרחקים ואף נגנבו, והוטמנו מתחת למזבח בכנסיות על מנת להעלותן על המפה ולהבטיח שתהיינה אפופות כוח מסתורי המסוגל לחולל נסים בקרב הסוגדים לאותם עצמים דוממים.
את התנהלות זקא בזירת טרור המתאבדים (ובמקביל לכך, התנהלות הרבנות הצבאית בשדה הקרב עם שוך המלחמות), אפשר להגדיר כפולחן אברים קטועים. קשה לשכוח את תמונת חיילי גבעתי לאחר התפוצצות שני הנגמ"שים על יושביהם ליד ציר פילדלפי הסוגר על רצועת עזה מדרום, כורעים בשורה חזיתית, מתקדמים בקצב צב על ארבע ומסננים את החול בין אצבעותיהם, לחפש חלקיקי חבריהם המתים, תוך סיכון חייהם.
אפילו החיזבאללה הפיק את לקחי הסוציו-פוליטיקה של הגופה, כפי שהתגלה פעם אחר פעם, למשל בניהול המו"מ בנוסח שוק מזרח-תיכוני על החזרת שרידי ההרוגים באסון השייטת. בדומה למה שמוזכר בתנ"ך (מלכים ב' י"ג 20-21) וידוע מתולדות הנצרות, האסלאם והבודהיזם, קדושת מתים מתחרה בקדושת חיים, ופוטנציה של קרעי גופה יכולה לעלות על זו של גוף או אבר חי.

מתוך פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.

הקורבן הפלסטיני וכמותו גם הקורבן היהודי מועלה על מזבח הקולקטיב הלאומי דתי

"מושא של תוקפנות, קורבן במובן אחד, יכול להישחט בטקסיות המלווה בקתארזיס, ולשמש לכפרה וגאולה, כלומר להיות קורבן במובן אחר, להתקדש. קורבנות טרור מתאבדים משני הצדדים הניצים נעשים על-ידי אחיהם לקורבן שהועלה על מזבח הקולקטיב הלאומי ו/או הדתי".

מאת: פרופ' גדעון ארן

ישראלים מציגים את קורבנות הטרור כמקדשי השם, שנטבחו לטובת אידיאל הקיום היהודי במדינה ובארץ, וזאת במסגרת המאמץ להפוך בדיעבד "מוות רע" (אקראי, ללא הכנה וללא סיבה טובה) למוות "טוב" שיש בו טעם ויש לו מטרה (גם אם לא בדיוק מבקשים אותו).
בצד הפלסטיני של טרור המתאבדים, המוות הוא טוב מאד מלכתחילה -  מוצדק, נשגב, נכסף, ושהכול נערך לקראתו מראש. קורבנם (השאהיד) לא בא אלא למען המטרה הנעלה של הפלסטינים. התרבות הלאומית-דתית שלהם גדושה ברטוריקת מרטירולוגיה פעילה (איסתישהאד).

דוגמא מובהקת לקורבן במובנו הכפול נמצא בצוואת מחבל מתאבד שצולמה ערב יציאתו לפעולה, ושודרה רק לאחר שרסיסי גופתו אותרו על-ידי זקא:
על רקע כיפת הסלע נראה אותו צעיר כשהוא אוחז בידיו טס ועליו מונח ראשו הערוף (האומנם פוטומונטאז'...) ודם זב מצווארו הכרות (אולי לא רק פוטושופ..). את ראשו – חי או מת? - הוא מגיש כמנחה לאללה ולאומה. מניה וביה אנו נחשפים לעוד המחשה של תופעת המת-חי (הטרוריסט לאחר חתימת וידויו וחציית קו הגבול) והחי-מת (הטרוריסט שגופתו כבר מרוסקת אבל זהותו עדיין לא פורסמה בציבור משני עברי המתרס, ואינה ידועה אפילו למשפחתו) שמאפיינת את סצנת טרור המתאבדים. באתנוגרפיית טרור המתאבדים שכתבתי על (עם) זקא, יש, בין השאר, ביטוי לאמיתות הבסיסיות של הסוציולוגיה של המוות ובהן ההבחנה בין מוות פיזי למוות חברתי-תרבותי-פוליטי. המחבל המתאבד חוצה ומטשטש עוד גבול יסוד – זה שבין חיים למוות.

בזירת הט”מ מתקיימים שני פולחני מוות מקבילים, פלסטיני-מוסלמי וישראלי-יהודי. שני הטקסים שלובים זה בזה ומתייחסים זה לזה. יש ביניהם הידברות אילמת ושיתוף פעולה סמוי. הזירה היא קו-פרודוקציה ריטואלית מבלי כוונה ובד"כ ללא מודעות. יש אנלוגיה מסוימת בין הטקסיות בזירת הט”מ לפקעת הדמים הטקסית של קידוש השם בעמק הריין במאה 11-12, כשקשה היה להפריד בין פעיל לסביל, סיבה למסובב, בין השפעה יהודית לתגובה נוצרית וההיפך, וקורבנות אותה אלימות היו קורבן מכפר וגואל (ונוקם) של שתי קהילות שכנות מול שני אלוהים יריבים.   לט”מ הפלסטיני בישראל יש היבטים של הקרבת קורבן במובן קלסי למדי.

בפסקה הקודמת  צוין שכל צד מקריב את עצמו, בדיעבד אם לא מלכתחילה. ניתן להניח שכל צד מקריב גם את האחר. ידוע על פולחני קורבן אדם קדומים או מיתולוגיים בהם ויתרו על היקר מכול – הבן הבכור (עקדת יצחק, בת יפתח, בן מנשה, ותינוקות אצולת קרתגו , או תחליפים בדמות בהמה תמה), וכאלו בהם הוגש כמתנה אויב עז שהוכרע בקרב ונפל בשבי (בסגנון פיוס האלים אצל האצטקים).

אני מברר עדויות מסוימות לתפישה פלסטינית לפיה המחבל המתאבד מעלה כקורבן על מזבח הקונפליקט המז"ת את נפגעי הטרור הישראלים. ביומני תימוכין יותר עשירים לתופעה אחרת, משלימה, בלתי צפויה לחלוטין: תפישת זירת הט”מ כטקס קורבן יהודי בו מתנדבי זקא הם הכוהנים והזבח שדמו נשפך הריהו המחבל המתאבד, או חלקים מגופתו. כך, התוקפן אינו רק קורבן במובן victim אלא גם במובן sacrifice אצל פלסטינים ואפשר שגם אצל יהודים.

מתוך  פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.

גדעון ארן - קטע מתוך מחקר טרור המתאבדים

"אנשים הורגים אנשים בסרטים כל הזמן, אבל הסיבה שעושים את הסרטים האלו היא ש–%99.9 מהקהל לא מסוגלים לזה בשום פנים ואופן. ואם כל כך קשה להרוג מישהו אחר, מישהו שיש לך כל סיבה בעולם לרצות בחורבנו, אפשר רק לשער כמה קשה להצליח להרוג את עצמך." 

להלן קטע המציג את אחד ההיבטים של פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.

מאת: פרופסור גדעון ארן

ברוח טענה פרובוקטיבית אך לא בלתי סבירה זאת, ניתן להניח שכיון שכל אחת משתי המשימות הללו מאתגרת כשלעצמה, הרי ששילובן יכפיל וירבע את האתגר. ואילו אני טוען שההיפך הוא הנכון. אם יחבר אדם הריגת אחרים להריגת עצמו, כי אז הרצח יקל עליו להתאבד והתאבדותו תקל עליו לרצוח. כך מפני שיצירת התניה בין פגיעה קטלנית באחרים לקטל עצמי, וביצועם בו-זמנית, מטשטשים את ההבחנה בין תוקפן לקורבן. במקרה כזה אפשר לראות את המתאבד כקורבן, במובן victim ואף במובן sacrifice. מכאן, למרות שהוא רוצח הוא כמו תובע לעצמו מעמד מוסרי והוא מתיימר במובלע להיות בעל יתרון ערכי על קורבנותיו. ההיגיון הזה טמון ביסוד טרור המתאבדים והוא אחד המרכיבים בהסבר התופעה המזוויעה והאניגמאטית הזאת.

מוקד התעניינותי האקדמית הנוכחית הוא טרור המתאבדים (להלן: ט”מ). מקריאת הספרות המקצועית עולה שכבר יש כיסוי מחקרי עשיר לכל מה שקודם לפיגוע (תנאי רקע המצמיחים טרור, פרופיל ומניעים של הטרוריסט, וכו) וכל מה שבא בעקבותיו (השפעת טרור על הציבור ועל קובעי מדיניות, צעדי-נגד-טרור, וכו), אך בולט בהעדרו תאור וניתוח תקף ושיטתי של מה שביניהם – הפיגוע עצמו. זירת הט”מ היא לאקונה מדעית למרות שהיא כה גורלית ומסקרנת. ניסיתי להתקרב למוקד המסתורי והנורא הזה עד כמה שאפשר במונחי זמן ומרחב. לשם כך הצטרפתי כצופה-משתתף לפעילות זק"א. עם המתנדבים החרדים הגעתי לאתר הפיגוע בעודו מעשן ומדמם.

פרופ' גדעון ארן: על המקום - אנתרופולוגיה ישראלית

לפניכם מאמרם המכונן של פרופ' גדעון ארן וזלי גורביץ', שמציג תזה פרובוקטיבית על היחס בין הישראלי למקומו ועל מעמדה של ארץ ישראל בהגות של היהדות ובחוויה של היהודים מאז התנ"ך ועד לזמננו. 

המאמר עורר בזמנו דיון ציבורי ואקדמי סוער, ועד היום הוא זוכה להשפעה ניכרת המתבטאת בעובדה שהוא מופיע ברשימות קריאת חובה בהרבה מוסדות השכלה גבוהה בארץ ובחו"ל, במגוון רחב של קורסים, מגיאוגרפיה, הסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ספרות, מקרא, ועד אומנות וארכיטקטורה.
המאמר התפרסם בשנת 1991 בגיליון מס' 4 של כתב העת "אלפיים".

אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המלא: