יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

גדעון ארן על הטבילה במקווה והעירום בעולם החרדי

ע"פ גדעון ארן בניגוד להקשרים חילוניים מודרניים שבהם מזוהה עירום עם פרטיות, והיא מצדה תורמת לפרובלמטיות שלו, אפשר שדווקא בגלל שחרדים יכולים ליהנות רק ממעט פרטיות ובגלל שתפיסת הפרטיות שלהם איננה מפותחת יחסית,אין בקרבם רגישות מיוחדת לעירום.

לעומת זאת, במקווה הנפרד לנשים נשמרת פרטיות קיצונית, אף כשהטובלת עדיין לבושה.
הדבר קשור לכך שהיטהרות הנשים קשורה למין.
הן באות לטבול במקווה לאחר נידתן, לפני שיותר להן לקיים יחסים עם בעליהן.
בניגוד לכך, היטהרות הגברים קשורה בעיקר לתפילה וללימוד תורה, שאינם כרוכים בהצטנעות ולא כל שכן בבושה.

לפי פרופ' גדעון ארן אפשרות אחרת מתייחסת לנטיית החרדים להתכחש לגופם. במיוחד הם מתנתקים ממחצית גופם שלמטה מן הבטן, מאותו אזור שהוא מרכז הכובד של הגופניות,החושניות,האסורות.
אם הגוף לא קיים,כביכול, כי אז אין מה להתבייש בו. מבוכה הייתה מסגירה מודעות לקיום הגוף והודאה בחשיבותן.

יש לזכור שדווקא בעירום מודגשת יהדותו של הגבר, זו המוטבעת בגופו. הרי אברו הוא בעצם החלק היחיד בגופו שהוא "דתי" אותנטי "על פניו",באופן שאינו ניתן למחיקה, שקיים מחוץ לתודעה ושאינו תלוי בפעולה ריטואלית כלשהי ובחיבור לטקסט.
אולי בגלל זאת יכול יהודי לחוש בנוח כשהוא חושף עצמו במקווה.
כמו כן, ייתכן שכאשר הוא עירום בקרב שותפים לגוף ולדת, מומחשת הסולידריות ביניהם - מין אחוות נימולים - בסיס לגאווה.

להמשך קריאה לחצו על התמונה שלפניכם:

יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

גדעון ארן: יחס של ניכור בעולם החרדי כלפי חלק הגוף התחתון

לפי גדעון ארן טבעי שהבעייתיות של הגוף החרדי מתרכזת בחלקו התחתון. אפשר לומר שאצל החרדים חלק הגוף התחתון הוא הגופני יותר בהשוואה לחלק העליון שם ממוקמים הלב,המוח והכליות שמציינים את הרוח,השכל והמוסר, היפוך הגופניות. החלק התחתון מרוחק יחסית מהשמיים, משכן האל, וקרוב לרצפה המתקשרת לגשמיות, לנחיתות ולזוהמה. על כן נמנעים מישיבה על הרצפה (למעט במקרה אבלות).

מסיבה דומה יש יחס חרדי מסויג כלפי כפות הרגליים הקרובות לאדמה, ומושקע מאמץ חרדי למנוע מגע ישיר בינן לבין האדמה.

אך ללא ספק עיקר הרגישות החרדית ביחס לפלג הגוף התחתון נובע מהעובדה ששם מקום אברי המין, תמצית הגופניות, מקור טומאה.

אגב,בהשארת הקבלה, יש מודעות חרדית לזיקה שבין כפות הרגליים לאבר.
התרבות החרדית ירשה מן המסורת היהודית יחס של חשד וניכור או תוקפנות כלפי הגוף התחתון ונתנה לכך ביטוי מודגש ריטואלי ומעשי. תלמידי ישיבה מספרים על רב ש"מעולם לא העביר ידו מתחת לטבורו".
רוב האיסורים שמטילים חרדים על גופם מתרכז בחלק התחתון.
על פי ממצאיו של פרופ' גדעון ארן העניין משתקף בדיספרופורציה שבין ההערות החינוכיות-משמעתיות של הורים ומורים המתייחסות לחלקי הגוף השונים.

להמשך קריאה לחצו על התמונה המצורפת:

יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

עירום בעולם החרדי - פרופסור גדעון ארן

לפי דבריו של גדעון ארן עירום איננו דבר טריוויאלי. ברוב התרבויות ובתרבות החרדית זהו עניין רגיש מאוד. אפשר ללמוד זאת מן המרכזיות ומן החומרה של הלכות ומנהגים המטפלים בחשיפת הגוף בכלל ובחשיפת אברים אינטימיים בפרט. רבים בקהילה החרדית מעידים על עצמם שלעולם לא יתפשטו או יתלבשו בנוכחות בנות זוגם, גם אחרי שנות נישואים ארוכות.

 ברחוב החרדי מצביעים על גברים שמבטם תמיד מושפל ומייחסים להם קנאות רבה כל כך שבעטיה לא ראו מימיהם דמות אשה. מוסיפים שבכלל זה גם אשת חיקם שממנה נולדו ילדיהם.
צפיתי לאחרונה בדמות חרדית של "צדיק" בעיני רבים שכהוא יוצא לרשות הרבים וטלית מכסה את ראשו ועיניו עד שהוא כסומא. תנועתו במרחב מותנית בעוזר צמוד שמוליכו בידו. זה האחרון מסביר שקיים חשש שתיראה לרב "צללית" גוף.

גדעון ארן טוען כי בפנימיות ישיבתיות אוסרים להלך ללא חולצה או מכנסיים אפילו בתוך חרדי המגורים, וממליצים ללבוש בגדים עליונים מתחת לשמיכה בטרם יציאה מהמיטה.
מטפלת רפואית בעלת פרקטיקה חרדית קובעת מניסיונה שהעירום החרדי מתחיל גבוה גבוה,לעתים גם בפנים,ודאי שלא למטה מן הצוואר, גם אצל גברים.

לקריאת המשך נושא העירום בעולם החרדי לחצו על התמונה:

יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

האם החרדים נבדלים מן היהודים הדתיים? / גדעון ארן


על פי ממצאיו של פרופסור גדעון ארן החברה החרדית היא תופעה גנרית חדשה,השונה מבחינות רבות מחברות יהודיות אחרות,כולל אלו שקדמו לה,למרות שהיא ידועה בציבור כממשיכתן העקיבה ובעצמה מתיימרת להיות יורשתן הנאמנה.
החרדים נבדלים מן היהודים הדתיים של העת החדשה,וכמובן הם נבדלים מהיהודים הפחות או יותר חילונים בישראל.


ברוח זאת מובלעת בעבודה ההנחה שהגוף החרדי גם הוא תופעה ייחודית וללא תקדים.
מן העבודה עולה שגוף זה מובחן לא רק מן הגוף הציוני ומגלגוליו העדכניים אלא גם מן הגוף האורתודוקסי של הדורות האחרונים.

לפי גדעון ארן יש לסייג את הדברים ולציין שהם אינם נוגעים לחרדים בכללם אלא לישראלים שבהם,לגברים בלבד,אשכנזים,בעיקר מן הגרעין הקשה יותר של העולם החרדי.
לא נדון כאן בגופם של "החרדים החדשים" שסגלנותם והשתלבותם בסביבה בולטים לעין ומפורסמים ברבים,בנוסח האמריקני,המזרחי,או הבורגני, שפוגשים בהר-נוף ובבריכת ירושלים.
עם זאת, יש בדברים ניסיון לאתר דפוסים שתחולתם היא מעבר להבדלים שבין קבוצות שונות ותת-קבוצות בתוך המחנה.

להמשך קריאה לחצו על התמונה:

יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

הזמנה להרצאתו של גדעון ארן באוניברסיטת Notre Dame


לפניכם הזמנה להרצאתו של פרופ' גדעון ארן באוניברסיטת Notre Dame באינדיאנה, ארה"ב. 


Please join us tomorrow (Tuesday, the 14th) for Gideon Aran's lect

"Zeaolotry and Jealousy, Victimhood and Morality; Comments on Suicide Terrorism in the Middle East"

4 p.m. in room C103, Hesburgh Center for International Studies

For more information, please click on this link.


יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

הגוף החרדי - שיער הראש והפנים

בספרות האנתרופולוגית מקובל ששיער הראש והפנים הוא מדיום סמלי יעיל לביטוי זהות ושינויים בזהות, היות שהוא גם בולט לעין וגם קל למניפולציה. השיער הוא אמצעי מוכר לסימון מקומו של אדם ביחס לחברתו ולתרבותו: הבעה של הזדהות ומחויבות, או הסתייגות ועמידה מנגד.

מאת: גדעון ארן

שיער ארוך וזקן עבות מציינים בדרך כלל שחרור מנורמות שולטות ואף מחאה (ביטניקים). ואילו גזיזה וגילוח למשעי מציינים נאמנות וכפיפות למשטר מחמיר(טירונים). אצל החרדים, בעיקר החסידים, נמצא גם מזה וגם מזה: קרחת ראש (כמו של נזירים טיבטים) וזקן פרא (כמו של נזירי מדבר).

זאת ועוד, העירום מבליט יותר את הזקן והפאות שעושים את שלהם ליצירת רושם כללי. פאת הראש, יותר מן הזקן, נחשבת לסימן ולמבחן יהדות ממדרגה ראשונה. בגיל שלוש גוזזים לראשונה את שיער הילד החרדי, בטקס החלקה, במקביל לכניסת הפעוט למסלול לימוד תורני ולחברת בני־מינו בלבד. אז יוצרים את פאותיו, כלומר מעצבים אותו כגבר יהודי. לפיכך אפשר לראות באקט זה מעין ברית מילה שנייה, מתקנת. אם כן, דווקא בעירום ייחשפו ויורגשו שתי אותות הברית, חותמות היהדות המוטבעות בגוף - האבר הנימול והפאה.

לקוח מתוך הספר "חרדים ישראלים" ממאמרו של פרופ' גדעון ארן "גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה".

יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

התקֵפוּת המתודולוגית של תורת התיקון והבירון

גם אם אפשר להתווכח על התקֵפוּת המתודולוגית של תורת התיקון והבירור לצורך הדיון בטרור מתאבדים, ושל הדיון ב'ראש' החרדי ובטיפול במתים בזירה בכלל, מומלץ להכיר בערך ההיוריסטי שלהם. את החומרים המובאים כאן אפשר לקרוא כבסיס לעוד מחשבה, הסבר שאינו מלא ובלעדי למבנה העומק של התופעה הסתומה שלפנינו.

מאת: פרופ' גדעון ארן

סוציולוג פלסטינאי לו הצגתי את תזת ההתבוללות הגופנית הנ"ל, אמר שאינו יכול לדחות את עיקרי הדברים על הסף. אך הוסיף שבמקביל ובניגוד ל"אימפולס" ההתחברות של הממ"ת, יש לו גם רתיעה מולדת ממגע גוף – חי או מת - עם יהודים הנחשבים בעיני מוסלמים אדוקים בזויים וטמאים ממש כחזירים.

ראה בעניין זה את ההצעה שהעלו פעם 'גורמי ביטחון' להרתיע ממ"תים מלבצע את זממם ע"י האיום שיטמנו את גופותיהם בקבר אחד עם פגרי חזירים.

לקוח ממאמרו של גדעון ארן "Contemporary Jewish Mysticism and Palestinian Suicide Bombing"

מהן תוצאות מעשיו של הממ"ת?

על בסיס התצפיות בזירת טרור המתאבדים קשה להסיק בוודאות על שיקולי הממ"ת ומניעיו, אלא לתאר ולנתח את תוצאות מעשיו, שלא בהכרח התכוון להם וצפה אותם. לא נותר לנו אלא להסתפק במקומו של הט"מ במרחב התודעה, אולי התת-תודעה, של מתנדבי זקא, ובתפקיד שהממ"ת ממלא במערך הפרשני של החרדים המטפלים בגופות התוקפן וקורבנותיו.

מאת: פרופסור גדעון ארן

בדיווחיהם על הזירה ובהתנהגותם בזירה המתנדבים מציעים, במפורש או במובלע, הסברים לט"מ ומייחסים לממ"ת מיני רעיונות ותחושות. זו פרשנות 'אֶמית' במידה רבה, המעידה קודם כל על זקא עצמה, אבל יש בה תובנות מעניינות שעשויות להעשיר את הפרשנות ה'אתית' ולתרום לשכלול השערות על הדחפים והתכלית של הממ"ת ועל טבע הט"מ בכלל.

כך גם הפרשנות המקומית (הילידית) הנסמכת על מוטיבים מהמיתולוגיה הקבלית יכולה להיות מקור השראה למאמץ הבנת הט"מ והממ"ת, ולהוסיף חומרים למאגר רעיונות על הקונפליקט האזורי ועמדות הצדדים.


לקוח ממאמרו של גדעון ארן "Contemporary Jewish Mysticism and Palestinian Suicide Bombing"

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

המחתרת היהודית בשטחים והתכנית לפוצץ את כיפת הסלע

בראשית שנות השמונים נחשפה 'המחתרת היהודית בשטחים' שביצעה שורת מעשי טרור כנגד פלסטינאים ובהם הטלת רימון והריגת תלמידי מכללה בחברון ומלכוד מכוניות ופציעת ראשי ערים ביו"ש.

מאת: גדעון ארן


בדיעבד התגלה שתת-קבוצה מקרב אותם מתנחלים קנאיים  זממה לפוצץ את 'כיפת הסלע' שיחד עם מסגד אל-אקצא נחשבה בעיניהם "שיקוץ," במטרה להסיר את החרפה ובעיקר לקדם משמעותית את מהלך הגאולה המצוי במשבר.

בעוד הרס המבנים האסלאמיים על ההר נתפש ע"י בני החבורה המשיחית תנאי וזרז להקמת בית המקדש השלישי באותו אתר ממש, הם היו מודעים בהחלט לניתוח ריאל-פוליטי שחזה תגובה לוחמנית של מאות מיליוני מוסלמים ברחבי תבל שתצית מלחמת עולם שלישית.

ואף על פי כן לא נרתעו. אדרבא, הם פיללו לעימות הסופי הצפוי עם כל אויבי ישראל והיו משוכנעים בניצחון היהודי שיבטיח את השלמת הגאולה. רק הסתייגות רבנים מסוימים ממתן היתר לאקט המגה-טרוריסטי היא שעיכבה את המשך ההתארגנות שחבריה שאבו את ביטחונם מהידיעה שהתעוררותם תביא בהכרח להתגייסות שמימית שתכריע את הכף לטובתם.

גדעון ארן הוא פרופסור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה בחקר הדת, מצד אחד, וקיצוניות ואלימות, מצד שני, ובעיקר מתמקד בנקודת המפגש בין שני התחומים.

יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

נותרת פתוחה השאלה, מיהם העכשוויסטים האמיתיים?

שאלה זו מחזירה אותנו לשאלה שהועלתה מקודם: מי מהשתיים היא התנועה האוטנטית יותר. האם ההתרפקות על זיכרון העבר וההתהדרות בו הן המעניקות אוטנטיות, או, דוקא שיכחה הנגזרת מהיטמעות גמורה בנסיבות ההווה היא המעניקה אוטנטיות.


כפי שכבר הוזכר, יש נטייה לייחס אוטנטיות לאיפיונים חמים של תנועה, כמו התרגשות, הסתכנות ואלימות, המציינים את ג.א ומבדילים אותו מש.ע המאופק והמהוגן. הספר מסכם עבודת שדה בה נהג החוקר כ'צופה-משתתף'. כאלו הם גם אנשי ש.ע – לא רק משתתפים אלא גם צופים. בעודם מעורבים ופעילים הם צופים ממרחק מסויים בשיטתיות ובביקורתיות בזירה, ביריביהם, ואף בעצמם. ג.א האורגני והאקזוטי וש.ע האקדמי, לכאורה מציינים שני קטבים על ציר האוטנטיות. בתנועות עצמן יש מודעות מסויימת לענין זה. ש.ע בנטייתו הרפלקסיבית הטיפוסית, חש נחיתות מול ג.א. אבל ג.א מצידו, עם כל נטייתו להיסחף, בכל זאת הוא מוטרד בשאלת האוטנטיות של עצמו, כפי שמתבטא בטיפולו האובססיבי בשאלת  'מיהו מקומי'.

מעגל האירוניה נסגר כשג.א מתעמת עם ילדיו-נכדיו שלו, הלא הם 'נערי הגבעות'. אלו הם מין ילידים שכאלו. סוף סוף 'מקומיים' אוטנטיים ביש"ע. פראי אדם. ונאמני הגוש משתאים ושואלים "האם לנער הזה התפללנו". עם גיטרות ורובי סער, בפיאות מסתלסלות על גב סוסים, מה להם עם אורתודוכסיה ועם אידיאולוגיה, ומה להם עם זיכרון. הם אלופי השיכחה. האם זה יקרבם או ירחיקם מצאצאי ש.ע  עגולי המשקפיים – סוג אחר של ילידים יהודיים.


בסיכום, אפשר להציע: שתי התנועות, הן גם 'כאן, וגם 'שם', גם 'עכשיו' וגם אחר-כך, גם זוכרות וגם שוכחות. זאת ועוד. החוקר בוחן את המתנחלים, מטופלים בטף ושרוטים באדמה, נוגעים בחיים ובמוות, והוא מתקשה לעמוד בפיתוי לראותם אמיתיים יותר. הבעיה מסתבכת יותר בגלל נטייתנו לקשר אוטנטיות עם לגיטימיות. החם יותר נחשב לאמיתי יותר, וזה נחשב בדרך-כלל גם כצודק יותר. האמנם כך?

הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופסור גדעון ארן.

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

מהי המשמעות של הגדרת תנועת גוש אמונים כמשיחית?

גוש אמונים היא תנועה משיחית. לעובדה זו משמעות רבה בהקשר זמן וזיכרון. בדרך-כלל מזוהה משיחיות עם מבט לעבר האופק, ריכוז כל המעיינים במטרה שמנגד.

מאת:  פרופסור גדעון ארן 


לעיתים, כמו במקרה היהודי, המבט הוא גם לאחור, שכן האופק המשיחי משורטט כשיחזור אידיאלי של פרק זוהר במיתו-הסטוריה של הקולקטיב. בין הכיסופים אל היעוד, המוזנים בגעגועים למקורות, לא נותר מקום למציאות החיים הנוכחיים. במלים אחרות, מקובל לראות את המשיחיות הקלסית בישראל כאילו כל ענינה הוא בעתיד המחובר לעבר, תוך כדי המעטה בממשות ההווה, עד כדי ביטול ערכו.

ממילא, לפי תפישה זו במשיחיות יש תפקיד מפתח לזיכרון. אולם משיחיות והגשמתה אינם אותו דבר, ואפשר שתהיה ביניהם סתירה. בין השאר, ההגשמה המשיחית פירושה התקת מרכז הכובד להווה, בלעדית, והפיכת העבר והעתיד לענין משני בהחלט. במצב זה יש  טריביאליזציה של הזיכרון.

הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.

יום שני, 14 ביולי 2014

מה הקשר בין טרור המתאבדים לאיסלם?

טרור מתאבדים דתי הוא כזה שמבוצע על ידי אנשים או קבוצות המזהים את עצמם כדתיים ומזוהים ככאלו על ידי סביבתם, זאת ועוד. את מעשי הטרור שלהם הם מסבירים בעזרת מונחים וסמלים דתיים. 


המסתייגים מן האסוציאציה בין טרור מתאבדים לדת בכלל ולאיסלם בפרט, מצביעים על כך שהטרוריסטים הנחשבים דתיים, אינם אלא מסלפי הדת. והאיסלם שלהם הוא מעוות ושגוי. על כך יש לומר כמה דברים:

א. אין איסלם אחד, אחיד ונכון כמו שאין יהדות או נצרות, אלא יהדויות ונוצרויות שונות ומגוונות, ואף אחת מהן אינה יותר אותנטית או לגיטימית מן האחרת. מי אנחנו שנקבע עבור המאמינים עד כמה אמונתם כשרה? בקרב היהדות החרדית למשל, היו רבים ובראשם הרבנים הליטאיים שגרסו שחב"ד היא סטייה מן היהדות לכיוון הנצרות בגלל משיחיותה, ובגלל האנשת האל = האלהת הרבי. האמנם חב"ד אינה יהודית? האם היא יותר אמיתית מחסידות ברסלב, או גור, או סאטמר?

ב. הדתות הגדולות הן כידוע מאגרי תרבות עשירה ויש בהן גוונים ובני גוונים שביניהן יתכנו גם מתחים וניגודים. יתר על כן, יש בהן זרמים מרכזיים ושוליים, גלויים או תת קרקעיים, ובתקופות שונות הם מחליפים את מיקומם ומעמדם. הטרורוסטים הדתיים נסמכים לעיתים קרובות על זרמים שוליים ותת קרקעיים, אבל אין זאת אומרת שהם פחות לגיטימיים או אותנטיים מאלו שדומיננטיים בעת הזאת.

ג. המבקרים מתייחסים בדרך כלל לטקסטים הקנוניים ולפרשנותם הממסדית, כפי שמבטאים אותה ראשי הדת או אינטלקטואלים בסביבתה. אבל יש לזכור שהדת היא יצור חי שפורח גם ובעיקר ברמות העממיות, שם יתכנו פרשנויות דמוקרטיות ומקוריות. אפילו גרסאות וולגריות של הדת הן לא פחות אמיתיות מאלו של בעלי השררה המרכזית או המצח הגבוה. לכו למסגדים והאזינו להטפות בתפילת יום השישי. גם משם שואבים הטרוריסטים את השראתם ולא רק מחכמי אל - אזהר. 

יום חמישי, 10 ביולי 2014

כיצד הופקע התנ"ך על ידי הציונות הדתית?

בהרצאה שנשא פרופ' גדעון ארן מתוך הקונגרס העולמי החמישה עשר למדעי היהדות בנושא קנאות דתית בת זמננו, הסביר כי הציונים החיו את הדמויות הקנאיות כמו לוחמי מרד בר כוכבא והכניסו את המימד הקנאי לגבריות ולחלוציות. למעשה, טוען גדעון ארן, הציונים חילצו את הקנאות מתוך המסורת והדתיים הציוניים הניפו את הנס והקנאות חוזרת ונעשית ערך
דתי.

  צפו בפרופ' גדעון ארן בהרצאה מתוך הקונגרס העולמי החמישה עשר למדעי היהדות בנושא קנאות דתית בת זמננו:

יום רביעי, 9 ביולי 2014

גדעון ארן - המהפכה של נוער הגבעות


"עבריינים צעירים" - כך מכונים הפורעים הצעירים שמבצעים את הפעולות המכונות תג מחיר. 
בקרוב מאוד אלה עלולים לחבור לרבנים ולאינטלקטואלים שיספקו להם תשתית אידיאולוגית, 
והתוצאות יהיו הרות אסון. הרמזים, כפי שהוזכר לאחרונה, אכן נמצאים בהיסטוריה הנאצית.

לקריאת המאמר במלואו לחצו - גדעון ארן (מאמר ב"הארץ") 


לקריאת מאמרים נוספים של פרופ' גדעון ארן לחצו כאן

מיהו טרוריסט ומי לוחם חופש? - פרופ' גדעון ארן

בנימין נתניהו צודק (הנערים נחטפו על ידי טרוריסטים) וגם ח"כ חנין זועבי צודקת (הם לוחמי חופש). על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מלחמה וטרור, ואיך טרגדיה אנושית הופכת לתסבוכת אסטרטגית.


לקריאת המאמר במלואו לחצו: גדעון ארן - הארץ


לקריאת מאמרים נוספים של פרופסור גדעון ארן באתר "הארץ" - לחצו כאן

יום חמישי, 3 ביולי 2014

האם טרור המתאבדים הוא תופעה דתית?

נתחיל בעובדות ידועות: הרבה למעלה מ-90% ממאות מקרי טרור המתאבדים בשנים האחרונות התרחשו בארצות מוסלמיות או שיש בהן אוכלוסיה מוסלמית גדולה. כך היה גם בשני העשורים הקודמים. אפשר להוסיף, שהטרור המוסלמי כוון כנגד מטרות שהן בני קבוצות דתיות אחרות: מוסלמים נגד נוצרים, נגד יהודים, או שיעים מול סונים וסונים מול שיעים. 

אפשר להוסיף עובדה פחות ידועה: בין עשרות מקרי טרור המתאבדים הפלסטיני שכוון כנגד ישראלים בעשרים השנים האחרונות, לא היה אפילו מקרה אחד בו המחבל המתאבד היה לא מוסלמי, כלומר ערבי נוצרי. תופעה זו בולטת שבעתיים על רקע העובדה שנוצרים היו מהקיצוניים שבאויבי ישראל הערבים ואפשר למצוא אותם הן בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית והן בהנהגת קבוצות הטרור הקיצוניות ביותר. ג'ורג' חבש הוא רק דוגמה אחת. 
יש על כן המשנים את נוסח הטענה וגורסים שאין לדבר על טרור מתאבדים דתי אלא על טרור מתאבדים מוסלמי. משתמע מכאן שיש זיקה מהותית בין איסלם לטרור המתאבדים. אבל, אמירות מעין אלו אינן תקינות פוליטית ויש להיזהר בהן. ואכן, רבים המסתייגים מטענות כנ"ל ומכל המשתמע מהן. קודם כל, מביאים דוגמאות לטרור מתאבדים שאיננו מוסלמי ואף לכזה שאיננו דתי בכלל. כאן בולטת דוגמת הנמרים הטמילים שפעלה בסרי לנקה. כמו כן, מביאים לקט דוגמאות לטרור מתאבדים מוסלמי אבל חילוני לגמרי, שרקעו לאומי או סוציאליסטי. הדוגמות המצוטטות לרוב בעניין זה הן מחתרת התנועה הכורדית הקומוניסטית ואפילו הפת"ח. 
ניתן בהחלט להשיב על הטענות הנ"ל: ראשית, הנמרים הטמילים הם היוצאים מהכלל המוכיחים את הכלל, מה עוד שהם גם כמעט חלפו מהעולם כתופעת טרור מתאבדים. יש גם לזכור שאמנם האידיאולוגיה שלהם לא הייתה דתית אלא אתנית - לאומית, אבל הם היו הינדים שפעלו כנגד הרוב הבודהיסטי. 
גם בנושא הפת"ח יש לדייק. אחרי ככלות הכל הם השתמשו בשפה וסמלים דתיים. ראו למשל את מרכזיות רעיון השהיד אצל המחבלים המתאבדים שלהם ואת ההידרשות לדימויים כמו אל אקצה וכו'. אכן, בחברות מסורתיות ובעיקר במגזר הכפרי, קשה ההבחנה בין דתי לחילוני.


יום שלישי, 17 ביוני 2014

מי מפחד מהכותל המערבי?

הכותל המערבי נחשב קדוש במיוחד ליהודים מפני קרבתו למקום המקדש. למרות זאת, אורתודוקסים ובמיוחד אולטרה - אורתודוקסים (חרדים) לא מעטים, נמנעים מלבוא אליו ולהתפלל שם. חלקם אינם מוכנים להסתפק בתחליף לדבר האמיתי, מה עוד שהם מזהים אותו עם חורבן. חלק אחר נמנעים מלבקר בכותל ולהתפלל בו מסיבה הפוכה - הם נכספים להגיע לשם אך מתאפקים. 

מאת: פרופ' גדעון ארן

אפשר לראות אותם בלילות מתגנבים בחשאי להר הזיתים ועומדים שם צופים בהר הבית ממרחק, עיניהם כלות, אבל הם בשום פנים ואופן לא סוגרים את המרחק, כקילומטר אווירי, עד לאתר. זהו בדיוק המסלול המיועד למשיח שירד מן ההר ויעלה בשער הרחמים בבוא היום המיוחל. כבר כאן נמצא חלק מהתשובה. ראשית, הם נמנעים מלהגיע לכותל בגלל קרבתו להר הבית ומקום המקדש, שהרי יש חשש הנובע מאי ידיעת מיקומו המדויק של קודש הקודשים. בהיעדר פרה אדומה, בעזרתה מתקיים פולחן הטיהור מטומאת המתים, יש חשש כרת, כלומר דין מוות למחללי הקדושה.  

סיבה שנייה להתרחקות מן ההר ובכלל זה גם מהכותל, היא מפני מה שקרוי "מורא מקדש". הקדושה מפחידה ומרתיעה. מטבע הקדושה שהיא דו-ערכית: היא מושכת ודוחה, טהורה וטמאה. הקדוש הוא טאבו (חראם) וממילא הוא מסוכן מאוד. ראו לדוגמה את הפרוצדורה הדקדקנית שמחייבת אפילו את הכוהן הגדול עם כניסתו לקודש הקודשים, וגם זאת רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. לאחר שטיהר את עצמו בקפידה כפולה ומכופלת, קושרים לרגליו שרשרת, שמא עם כניסתו, ייפול וימות מפאת הקרבה והמגע הבלתי אמצעי עם הקודש. כך יוכלו למשוך את גוויתו בשרשרת החוצה. ישנן דוגמאות נוספות כמו בני הכהן שנגעו בשגגה, אפילו מתוך כוונה טובה, בארון הברית והומתו מיידית.
היחס "הנכון" אל הקודש הוא ממרחק העולה על טווח נגיעה. יש תמיד להקפיד לעמוד מנגד לקודש. ביטוי מעניין לכך נמצא בישיבת "עטרת כהנים". מצד אחד, אפשר להגדיר את רבניה ותלמידיה כאנשי מקדש מובהקים החולמים על היום בו יוכלו לעלות ולעבוד בקודש. כל מעייניהם מוקדשים ללימוד ההלכות הנוגעות לפולחן המקדש. הם כולם מעיין כהנים. יחד עם זאת, אין כמותם נזהרים מלעלות בהר. אותם דתיים שעולים למרות הכל להר הבית ורואים עצמם כדתיים במיוחד, נחשבים על ידי אחרים כ"חלשים", כאלה שאינם עומדים במבחן היחס הנכון אל הקודש. 
לבסוף, אזכיר עוד סיבה לשמירת מרחק מן הכותל: אחרי הכל, הכותל הוא ציוני לא פחות ואולי יותר משהוא יהודי. במילים אחרות, הכותל הוא מוקד למשיחיות שקר. דתיים קיצוניים חוזרים ומזכירים לנו שהכותל נכבש בכוח הזרוע על ידי הצבא של המדינה וזו הפכה אותו למרכז סמלי. צה"ל משביע שם את לוחמיו. הכותל נהיה למקום פולחן חליפי, תרתי משמע: א. לא במקום האמיתי אלא במרחק מה ממנו. ב. הוא מרכז לאומי ולאו דווקא דתי. 

יום ראשון, 15 ביוני 2014

פרופ' גדעון ארן בקונגרס העולמי למדעי היהדות

פרופ' גדעון ארן הרצה בקונגרס העולמי ה-15 למדעי היהדות בנושא קנאות דתית בת זמננו. בהרצאה סוקר ארן את סיפורו של פנחס בן אלעזר, שנחשב לגיבורם המשיחי של תנועות משיחיות קיצוניות וגזעניות. פנחס ידוע כמי שפעל מתוך קנאותו ובשם אלוהים כנגד ההתבוללות, בזמן שמשה לא עשה זאת.

צפו בהרצאה המרתקת מפי פרופ' גדעון ארן:

יום שני, 2 ביוני 2014

עוד הערה על היחסים הבין-דתיים בירושלים בהמשך לביקורו של האפיפיור

לדתות שמשתתפות במשחק הירושלמי המתוח יש מכנה משותף: כולן באות מאותו מקור, כולן מונותאיסטיות וכולן הפכו להיות דתות היסטוריות עולמיות. מדובר כמובן ביהדות, הנצרות והאסלאם, ויש הקוראים להן הדתות האברהמיות. דרך אגב, קשה לדבר על נצרות, כי הרי זו מפוצלת להמון דתות משנה, החל מהחלוקה בין קתולים לפרוטסטנטים, או בין קתולים לאורתודוקסים, ועד לתת-חלוקות ברזולוציה מאוד גבוהה כמו למשל, ההבחנה שכל ירושלמי מכיר בין הנוצרים הקופטים, לנוצרים החבשים או האתיופים, שזר לא יבחין ביניהם. 

מאת: פרופ' גדעון ארן

את החלוקה אפשר לעשות לא רק על בסיס אופקי, כלומר מהבחינה הסינכרונית בין דת אחת לשנייה ולשלישית, הפועלות במקביל באותו זמן, אלא גם לראות את החלוקה הדיאכרונית ביניהן, שהרי הן נולדו אחת אחרי השנייה לאורך ציר הזמן. ראשונה היהדות, אחריה הנצרות ואז האסלאם. 
מעניין לציין, שכל דת, מיד לאחר לידתה מצאה לנכון להתייחד ולהתרחק מקודמותיה הן מבחינת התאולוגיה והנורמות שלה והן מבחינה גאוגרפית. אחרי שירושלים כבר הייתה תפוסה על ידי היהודים, באה הנצרות ומיקמה את עצמה במרחב שמרכזו ברומא. אחר כך באה הנצרות המזרחית ומיקמה את עצמה על ציר קונסטנטינופול. במאה השביעית נולד האסלאם והרחיק את עצמו למדבר עד למכה.
צפוי היה שהמיקום המוגדר והמרוחק שלהן זו מזו יאפשר את חלוקת ההשפעה וימנע סכסוכים. והנה מסתבר, במהלך דיאלקטי כל הדתות הללו, אחרי שכבר מיקמו את מרכזיהן כל כך רחוק זה מזה, פתאום חוזרות לירושלים ומצטופפות בה, ממש משיקות זו לזו ואפילו עולות זו על זו.

יום רביעי, 28 במאי 2014

ביקורו של האפיפיור בישראל והיחסים הבין-דתיים בירושלים

לרגל ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בארץ הקודש, קיבלתי פניות רבות מכתבים זרים שעסקו בסוגיית האפשרות של דו קיום בין הדתות השונות בירושלים. אסתפק בשלוש הערות בעניין זה:

ראשית, כבר בתחילת הדברים חשוב להדגיש, שבהתחשב בנסיבות, המציאות של היחסים בין שלושת הדתות היא כלל וכלל לא רעה, הן מבחינת השכיחות של האירועים הבין-דתיים האלימים, והן מבחינת חומרתם. הדברים אינם כה נוראים כפי שנדמה לעיתים.
כך במיוחד, אם מתייחסים לשאלה בפרספקטיבה היסטורית (חשבו למשל, על טבח המוני היהודים והמוסלמים על ידי הצלבנים בסוף המאה ה-11) ואם נסתכל על הדברים בפרספקטיבה השוואית ונבחן מקרים אנלוגיים, בהם יש נוכחות של קהילות דתיות שכנות, אך יריבות ומתחרות (כמו בניגריה, עיראק, לבנון ועוד) אחרי הכל, בירושלים כמעט ואין שפיכות דמים כלל.
שנית, הדברים הנ"ל מרשימים במיוחד, אם ניקח בחשבון שלא מדובר כאן בעימות בין-דתי בלבד, אלא גם בעימות לאומי ואתני, שנגזרים ממנו גם מתחים סוציו-אקונומיים ותרבותיים בין קהילות שכנות שיש ביניהן חיכוך, לפעמים התנגשות מזוינת. כלומר, העימות הדתי מונח על גבי עימות פוליטי וכמובן, עושה אותו קשה יותר לפתרון.
הערה אחרונה היא, שמה שעושה את המציאות הבין-דתית הירושלמית למיוחדת במינה ומעניינת מאוד, הרי זו העובדה שכאן נפגשות שלוש דתות. כמעט בכל המקרים הידועים לנו מהעולם, בעבר ובהווה, בהם יש התנגשות בין-דתית, יש בהם רק שני שחקנים בתמונה והם מתחרים זה בזה במשחק שסכומו אפס. ראו למשל את היריבות בין הנצרות לאסלאם באיסטנבול.
מרגע, שזוג הופך לשלישייה נפתחות אופציות חדשות, ובכלל זה האופציה לייצר קואליציות, כלומר ברית בין שני שותפים כנגד צד שלישי. כמובן שבהמשך, מערך הקואליציות יכול להשתנות. קואליציות שכאלו עלולות להחריף את המתיחות בין הדתות, אבל יש בהן גם פוטנציאל למיתון היריבות. כרגע למשל, היהודים בירושלים משתפים פעולה עם הנוצרים (כולל ערבים נוצרים!) נגד אויבם המשותף - הפונדמנטליזם האסלאמי. על בסיס סוגיות שונות, אפשר להיזכר או לחזות בריתות בין מוסלמים ונוצרים כנגד היהודים.

יום שני, 26 במאי 2014

גדעון ארן בוחן את תופעת תג מחיר בכתבה ל -"הארץ"

לאחרונה דובר רבות על תופעת "תג מחיר", על האופי שלה, על השורשים שלה ועל מנהיגה וסמליה. פרופ' גדעון ארן בוחן בצורה מעמיקה יותר את התופעה במאמר שפורסם במוסף סוף השבוע של "הארץ":

"לפעילות תג מחיר אין משנה סדורה כלל, למעט לקט סיסמאות שדופות. התנסחות נציגיה ותומכיהם היא רדודה ועילגת, ואין מאחוריה חשיבה בהירה וקוהרנטית...למעשה היא ערב־רב של פרטים וקבוצות השותפים לתפיסה עמומה ואווירה כללית, מעין תת־תרבות ספונטנית ומבולבלת שגבולותיה מטושטשים והתנהלותה אקראית משהו"



יום שלישי, 20 במאי 2014

התנועה שניהלה מדינה - ראיון בידיעות אחרונות בנושא גוש אמונים

פרופ' גדעון ארן התראיין לידיעות אחרונות פתח תקווה, בנושא תנועת גוש אמונים, אותה חקר ולמד במשך שנים רבות. 
תנועת גוש אמונים הייתה תנועה בעלת עוצמה והשפעה רבה על מפת ארץ ישראל ועל החברה הישראלית וכיום נחשפים מסמכים ופרוטוקולים חסויים הקשורים אליה.
עקב כך, פותח גדעון ארן את מחקריו ומדבר על הקשר של גוש אמונים ליחסים בין רבין לפרס ומה היו האמצעים שנקטו כדי לגייס את ההמונים ואת כמה מאנשי הציבור החילוניים.

אתם מוזמנים לקרוא את הראיון המלא עם פרופסור גדעון ארן:

יום שני, 19 במאי 2014

להגדרת הטרור ובחינתה באמצעות המקרה של החיזבאללה ורצח רבין

לאחרונה מרבים להזכיר את המונח טרור בעיקר בהקשר פעולות תג מחיר של נוער הגבעות בשטחים ובתחומי הקו הירוק. מושג רווח בימים אלה הוא טרור יהודי. יש לציין בעניין זה, שטרור כרוך בפגיעות בנפש, בעוד שפעולות תג מחיר, לפחות לפי שעה, נעצרו בטרם יחצו את הקו האדום של שפיכות דמים.
בדבריי אלו, אני בשום אופן לא מבקש להמעיט כהוא זה מחומרתה של התופעה, אלא להבהירה. יש לדייק ולומר, שבינתיים לפחות, פעולות תג מחיר אינן טרור.
מהו טרור ומהם האלמנטים המגדירים אותו?

 מאת: פרופ' גדעון ארן

הפגיעה בצבא וסמלי ממשל
אחד האלמנטים החשובים בהגדרת הטרור, הריהו הפגיעה באזרחים, להבדיל מכוחות צבא, נציגי וסמלי ממשל. בגלל חוסר התייחסות למרכיב ההגדרה הראשון, דהיינו הפגיעה באזרחים, הייתה נטייה בישראל להגדיר את החיזבאללה כארגון טרור. למען האמת, הייתה בכך, מן הסתם, גם כוונת מכוון, שכן הטרור הוא בדרך כלל מילת גנאי שנועדה להפחית במעמדו המוסרי של מפעיל הטרור ולגרוע מן הלגיטימציה שלו. כידוע, החיזבאללה פעל נגד כוחות צה"ל וצד"ל או אנשי שב"כ ועוד קודם לכן, פגע בצנחנים הצרפתיים ובנחתים האמריקאים. כל זאת הופך אותו לארגון גרילה.

יום ראשון, 18 במאי 2014

פרופסור גדעון ארן - מקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית

מושב תשיעי: מקומה של הציונות הדתית בתחומי חיים שונים - התנחלות בארץ או בלבבות/ הציונות הדתית בין ארץ ישראל לעם ישראל

יו"ר: מר אלישיב רייכנר

משתתפים: פרופ' גדעון ארן, מר פנחס ולרשטיין, ד"ר גדי טאוב, הרב יעקב מדן


על הכנס:
לאן פניה של הציונות הדתית? האם להשתלבות בחברה הישראלית או אף להנהגתה? ואולי דווקא להתבדלות והסתגרות מתוך ביקורת על החברה? המאבק בין מגמות אילו טרם הוכרע. מעורבותה והשפעתה של הציונות הדתית על שאלות היסוד של החברה והמדינה עולות בהרבה על גודלה היחסי. לפיכך לדמותה ולהכרעותיה השפעה חשובה על עתיד הדמוקרטיה בישראל.

בימים 16-17 ביוני 2013, התקיים כנס בנושא, בו הוצגו המגמות השונות והשלכותיהן, הן מנקודת ראות עקרונית והן מהזווית המעשית- כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשורה של תחומי חיים כאן ועכשיו.

יום ראשון, 27 באפריל 2014

גדעון ארן על גיוס החרדים – האם באמת קיימת התנגדות עזה לגיוס?

בעקבות הדיון הציבורי על חוק גיוס החרדים עלה הנושא לראש סדר היום הישראלי. פוליטיקאים משני צידי המתרס ואנשי תקשורת, הרבו להתבטא בנושא והציגו עמדות קוטביות בעד ונגד. במקביל, יצאה הקהילה החרדית להפגנת המונים והתקבל הרושם שכל גווניה שותפים להתנגדות עזה לחוק. האומנם? פרופ' גדעון ארן מעלה כמה ספקות בעניין זה ומציע פרספקטיבה יותר מורכבת ומאוזנת על הנושא.  

הרושם בדבר התנגדות חרדית קיצונית ואחידה מוטה ומטעה.
ברקע הדברים יש לזכור שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות שינויים רדיקליים והיא הולכת ומתגוונת, כפי שנראה, בין השאר,  בהתפזרותה הדמוגרפית. החברה החרדית פרצה כבר מזמן ממאה שערים ובני ברק לשכונות חדשות בערי המרכז, כמו הר נוף ובית שמש, לערים חדשות כאלעד, לעיירות פיתוח ובמיוחד לריכוזים הגדולים בשטחים כמו ביתר ומודיעין עילית. וזאת מעבר להבחנות הקלאסיות בין עדה חרדית ונטורי קרתא לאחרים, בין חסידים לליטאים, אשכנזים ומזרחיים, ומה עוד שהולכת ומתגבשת שכבה גדולה של "חרדים חדשים", שהיא שקופה במידת מה אבל אין לזלזל בהשפעתה הגוברת. ממילא, גם בנושא היחס לגיוס, ההכללה מחייבת זהירות.

ראשית, גם בסוגיית הגיוס נחלקת הקהילה החרדית בין קיצונים למתונים. מדרך הטבע קולם של הקיצונים רם וברור יותר, בעוד המתונים נוטים ליישר קו לימין, ברמה ההצהרתית, אך לאו דווקא ברמה המעשית. שנית, יש פער בין המנהיגות הרבנית והעסקנים הפוליטיים שלהם לבין הציבור החרדי הרחב, "הגראסרוטס", ובכללם צעירים רבים שהעדפותיהם אינן מבוטאות בגלוי. הדבר מזכיר את האשליה האופטית המתקבלת באשר לעמדות המגזר הערבי במדינת ישראל. גם כאן יש הבדלים בין שכבות רחבות ושונות, שבצד הזדהותן הפלסטינית הן שואפות להשתלב בחברה הישראלית, לבין ההתבטאויות הקיצוניות של חברי הכנסת הערביים המובילים לקיטוב והתבדלות.  באשר לרושם הרווח בדבר ההתנגדות העזה של החרדים, חובה להזכיר שאף בצד החילוני של המתרס גובר קולם של המיליטנטיים – בעיקר פוליטיקאים בנוסח לפיד, האב והבן - שיש להם עניין בהדגשת הקיצוניות החרדית ובקיטוב העמדות.

יום שלישי, 8 באפריל 2014

הפוטנציה המאגית של המתים בשני הצדדים של הסכסוך האזורי

מהתצפיות והראיונות בשטח, מניתוח תעודות מסווגות וקריאת מקורות משניים, מסתבר שלמתים בנסיבות הקשורות לעימות המזוין במזה"ת, לגופותיהם ואף לחלקים וחלקי חלקים מגופותיהם יש ערך מקודש בעיני שני הצדדים לסכסוך האזורי. ממילא מוטבעת בהם פוטנציה מאגית.

מאת : פרופ' גדעון ארן


במלים אחרות, לגפיים כרותות ורקמות דם ובשר של קורבנות טרור המתאבדים יש אופי של רליקויה – שרידי גוף, כגון קווצת שיער ושבריר עצם (גם לבוש וחפצים אישיים) של קדושים נוצריים שבימה"ב נשמרו וטופחו, לפעמים הובאו ממרחקים ואף נגנבו, והוטמנו מתחת למזבח בכנסיות על מנת להעלותן על המפה ולהבטיח שתהיינה אפופות כוח מסתורי המסוגל לחולל נסים בקרב הסוגדים לאותם עצמים דוממים.
את התנהלות זקא בזירת טרור המתאבדים (ובמקביל לכך, התנהלות הרבנות הצבאית בשדה הקרב עם שוך המלחמות), אפשר להגדיר כפולחן אברים קטועים. קשה לשכוח את תמונת חיילי גבעתי לאחר התפוצצות שני הנגמ"שים על יושביהם ליד ציר פילדלפי הסוגר על רצועת עזה מדרום, כורעים בשורה חזיתית, מתקדמים בקצב צב על ארבע ומסננים את החול בין אצבעותיהם, לחפש חלקיקי חבריהם המתים, תוך סיכון חייהם.
אפילו החיזבאללה הפיק את לקחי הסוציו-פוליטיקה של הגופה, כפי שהתגלה פעם אחר פעם, למשל בניהול המו"מ בנוסח שוק מזרח-תיכוני על החזרת שרידי ההרוגים באסון השייטת. בדומה למה שמוזכר בתנ"ך (מלכים ב' י"ג 20-21) וידוע מתולדות הנצרות, האסלאם והבודהיזם, קדושת מתים מתחרה בקדושת חיים, ופוטנציה של קרעי גופה יכולה לעלות על זו של גוף או אבר חי.

מתוך פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.

יום שני, 7 באפריל 2014

הקורבן הפלסטיני וכמותו גם הקורבן היהודי מועלה על מזבח הקולקטיב הלאומי דתי

"מושא של תוקפנות, קורבן במובן אחד, יכול להישחט בטקסיות המלווה בקתארזיס, ולשמש לכפרה וגאולה, כלומר להיות קורבן במובן אחר, להתקדש. קורבנות טרור מתאבדים משני הצדדים הניצים נעשים על-ידי אחיהם לקורבן שהועלה על מזבח הקולקטיב הלאומי ו/או הדתי".

מאת: פרופ' גדעון ארן

ישראלים מציגים את קורבנות הטרור כמקדשי השם, שנטבחו לטובת אידיאל הקיום היהודי במדינה ובארץ, וזאת במסגרת המאמץ להפוך בדיעבד "מוות רע" (אקראי, ללא הכנה וללא סיבה טובה) למוות "טוב" שיש בו טעם ויש לו מטרה (גם אם לא בדיוק מבקשים אותו).
בצד הפלסטיני של טרור המתאבדים, המוות הוא טוב מאד מלכתחילה -  מוצדק, נשגב, נכסף, ושהכול נערך לקראתו מראש. קורבנם (השאהיד) לא בא אלא למען המטרה הנעלה של הפלסטינים. התרבות הלאומית-דתית שלהם גדושה ברטוריקת מרטירולוגיה פעילה (איסתישהאד).

דוגמא מובהקת לקורבן במובנו הכפול נמצא בצוואת מחבל מתאבד שצולמה ערב יציאתו לפעולה, ושודרה רק לאחר שרסיסי גופתו אותרו על-ידי זקא:
על רקע כיפת הסלע נראה אותו צעיר כשהוא אוחז בידיו טס ועליו מונח ראשו הערוף (האומנם פוטומונטאז'...) ודם זב מצווארו הכרות (אולי לא רק פוטושופ..). את ראשו – חי או מת? - הוא מגיש כמנחה לאללה ולאומה. מניה וביה אנו נחשפים לעוד המחשה של תופעת המת-חי (הטרוריסט לאחר חתימת וידויו וחציית קו הגבול) והחי-מת (הטרוריסט שגופתו כבר מרוסקת אבל זהותו עדיין לא פורסמה בציבור משני עברי המתרס, ואינה ידועה אפילו למשפחתו) שמאפיינת את סצנת טרור המתאבדים. באתנוגרפיית טרור המתאבדים שכתבתי על (עם) זקא, יש, בין השאר, ביטוי לאמיתות הבסיסיות של הסוציולוגיה של המוות ובהן ההבחנה בין מוות פיזי למוות חברתי-תרבותי-פוליטי. המחבל המתאבד חוצה ומטשטש עוד גבול יסוד – זה שבין חיים למוות.

בזירת הט”מ מתקיימים שני פולחני מוות מקבילים, פלסטיני-מוסלמי וישראלי-יהודי. שני הטקסים שלובים זה בזה ומתייחסים זה לזה. יש ביניהם הידברות אילמת ושיתוף פעולה סמוי. הזירה היא קו-פרודוקציה ריטואלית מבלי כוונה ובד"כ ללא מודעות. יש אנלוגיה מסוימת בין הטקסיות בזירת הט”מ לפקעת הדמים הטקסית של קידוש השם בעמק הריין במאה 11-12, כשקשה היה להפריד בין פעיל לסביל, סיבה למסובב, בין השפעה יהודית לתגובה נוצרית וההיפך, וקורבנות אותה אלימות היו קורבן מכפר וגואל (ונוקם) של שתי קהילות שכנות מול שני אלוהים יריבים.   לט”מ הפלסטיני בישראל יש היבטים של הקרבת קורבן במובן קלסי למדי.

בפסקה הקודמת  צוין שכל צד מקריב את עצמו, בדיעבד אם לא מלכתחילה. ניתן להניח שכל צד מקריב גם את האחר. ידוע על פולחני קורבן אדם קדומים או מיתולוגיים בהם ויתרו על היקר מכול – הבן הבכור (עקדת יצחק, בת יפתח, בן מנשה, ותינוקות אצולת קרתגו , או תחליפים בדמות בהמה תמה), וכאלו בהם הוגש כמתנה אויב עז שהוכרע בקרב ונפל בשבי (בסגנון פיוס האלים אצל האצטקים).

אני מברר עדויות מסוימות לתפישה פלסטינית לפיה המחבל המתאבד מעלה כקורבן על מזבח הקונפליקט המז"ת את נפגעי הטרור הישראלים. ביומני תימוכין יותר עשירים לתופעה אחרת, משלימה, בלתי צפויה לחלוטין: תפישת זירת הט”מ כטקס קורבן יהודי בו מתנדבי זקא הם הכוהנים והזבח שדמו נשפך הריהו המחבל המתאבד, או חלקים מגופתו. כך, התוקפן אינו רק קורבן במובן victim אלא גם במובן sacrifice אצל פלסטינים ואפשר שגם אצל יהודים.

מתוך  פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.

יום ראשון, 6 באפריל 2014

גדעון ארן - קטע מתוך מחקר טרור המתאבדים

"אנשים הורגים אנשים בסרטים כל הזמן, אבל הסיבה שעושים את הסרטים האלו היא ש–%99.9 מהקהל לא מסוגלים לזה בשום פנים ואופן. ואם כל כך קשה להרוג מישהו אחר, מישהו שיש לך כל סיבה בעולם לרצות בחורבנו, אפשר רק לשער כמה קשה להצליח להרוג את עצמך." 

להלן קטע המציג את אחד ההיבטים של פרויקט מחקר טרור המתאבדים, שתוצאותיו מגובשות בימים אלו על ידי פרופסור גדעון ארן, לספר חדש.

מאת: פרופסור גדעון ארן

ברוח טענה פרובוקטיבית אך לא בלתי סבירה זאת, ניתן להניח שכיון שכל אחת משתי המשימות הללו מאתגרת כשלעצמה, הרי ששילובן יכפיל וירבע את האתגר. ואילו אני טוען שההיפך הוא הנכון. אם יחבר אדם הריגת אחרים להריגת עצמו, כי אז הרצח יקל עליו להתאבד והתאבדותו תקל עליו לרצוח. כך מפני שיצירת התניה בין פגיעה קטלנית באחרים לקטל עצמי, וביצועם בו-זמנית, מטשטשים את ההבחנה בין תוקפן לקורבן. במקרה כזה אפשר לראות את המתאבד כקורבן, במובן victim ואף במובן sacrifice. מכאן, למרות שהוא רוצח הוא כמו תובע לעצמו מעמד מוסרי והוא מתיימר במובלע להיות בעל יתרון ערכי על קורבנותיו. ההיגיון הזה טמון ביסוד טרור המתאבדים והוא אחד המרכיבים בהסבר התופעה המזוויעה והאניגמאטית הזאת.

מוקד התעניינותי האקדמית הנוכחית הוא טרור המתאבדים (להלן: ט”מ). מקריאת הספרות המקצועית עולה שכבר יש כיסוי מחקרי עשיר לכל מה שקודם לפיגוע (תנאי רקע המצמיחים טרור, פרופיל ומניעים של הטרוריסט, וכו) וכל מה שבא בעקבותיו (השפעת טרור על הציבור ועל קובעי מדיניות, צעדי-נגד-טרור, וכו), אך בולט בהעדרו תאור וניתוח תקף ושיטתי של מה שביניהם – הפיגוע עצמו. זירת הט”מ היא לאקונה מדעית למרות שהיא כה גורלית ומסקרנת. ניסיתי להתקרב למוקד המסתורי והנורא הזה עד כמה שאפשר במונחי זמן ומרחב. לשם כך הצטרפתי כצופה-משתתף לפעילות זק"א. עם המתנדבים החרדים הגעתי לאתר הפיגוע בעודו מעשן ומדמם.

יום רביעי, 2 באפריל 2014

פרופ' גדעון ארן: על המקום - אנתרופולוגיה ישראלית

לפניכם מאמרם המכונן של פרופ' גדעון ארן וזלי גורביץ', שמציג תזה פרובוקטיבית על היחס בין הישראלי למקומו ועל מעמדה של ארץ ישראל בהגות של היהדות ובחוויה של היהודים מאז התנ"ך ועד לזמננו. 

המאמר עורר בזמנו דיון ציבורי ואקדמי סוער, ועד היום הוא זוכה להשפעה ניכרת המתבטאת בעובדה שהוא מופיע ברשימות קריאת חובה בהרבה מוסדות השכלה גבוהה בארץ ובחו"ל, במגוון רחב של קורסים, מגיאוגרפיה, הסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ספרות, מקרא, ועד אומנות וארכיטקטורה.
המאמר התפרסם בשנת 1991 בגיליון מס' 4 של כתב העת "אלפיים".

אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המלא:

יום שלישי, 25 במרץ 2014

האזינו לראיון המרתק עם פרופ' גדעון ארן על ספרו "קוקיזם"

"קוקיזם" הוא ספרו של פרופ' גדעון ארן, אשר ליווה את אנשי גוש אמונים בין השנים 1975-1978.

במהלך תקופת זמן זו, נחשף פרופסור גדעון ארן אל מאפייני התנועה הדתית, מה שגובש לאחר מכן כתיעוד מרתק בספרו "קוקיזם", שהיה גם עבודת הדוקטורט שלו. הספר משמש כנכס צאן ברזל במחקר האנתרופולוגי והסוציולוגי הישראלי ומהווה תיעוד נדיר של ראשית תנועת ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

האזינו לפרופ' גדעון ארן בראיון על ספרו "קוקיזם": 





עטיפת הספר קוקיזם: