יום שישי, 22 ביוני 2018

The Smile of the Human Bomb: New Perspectives on Suicide Terrorism

בשנת 2017, כמעט 6,000 בני אדם נהרגו בפיגועי התאבדות ברחבי העולם.

בספרי החדש, אני מנתח את ההיגיון המוסרי של טרור המתאבדים שהוביל למותם. הספר הוא בדיקה ראשונית של אתר הפצצה ברגע ההתפוצצות, בדקות הראשונות לאחר הפיצוץ וברגעים האחרונים לפני הפיצוץ. בפרקי הספר נחשפות ההכנות האחרונות של המתאבד לפני שיצא למשימת ההתאבדות: מעבר הגבול, המסע אל היעד המיועד, החדירה אל האתר והתנהגות שני הצדדים בתוכו.

הספר שופך אור על הפצצה האנושית.


Aran’s gritty and often disturbing account is built on a foundation of participant observation with squads of pious Jewish volunteers who gather the scorched fragments of the dead after terrorist attacks; newly revealed documents, including interrogation protocols; interviews with Palestinian armed resistance members and retired Israeli counterterrorism agents; observations of failed suicide terrorists in jail; and conversations with the acquaintances of human bombs.

The Smile of the Human Bomb provides new insights on the Middle East conflict, political violence, radicalism, victimhood, ritual, and death and unveils a suicide terrorism scene far different from what is conventionally pictured. In the end, Aran discovers, the suicide terrorist is an unremarkable figure, and the circumstances of his or her recruitment and operation are prosaic and often accidental. The smiling human bomb is neither larger than life nor a monster, but an actor on a human scale. And suicide terrorism is a drama in which clichés and chance events play their role.



יום רביעי, 6 באפריל 2016

מתוך "הארץ": ניתוח הספר "רדיקליזם משיחי במדינת ישראל" - פרופסור גדעון ארן

לעותק הספר "רדיקליזם משיחי במדינת ישראל" צורף מנשר מטעם אשת יחסי הציבור. באותיות של קידוש לבנה היא מבשרת: "לראשונה מחקר מקיף ומעמיק החושף את שורשי הטרור היהודי וסכנותיו". היא מוסיפה שהספר חושף את "הרקע הפסיכולוגי והאידיאולוגי של הימין הדתי הקיצוני בישראל", והוא רלוונטי מתמיד על רקע ההתפתחויות האחרונות. כדי להוסיף עניין היא מציינת שהמחבר עסק "בפעילות חשאית במשרד ראש הממשלה". זהו קטע מתוך מאמרו של פרופ' גדעון ארן, שהתפרסם באתר "הארץ".


יום חמישי, 3 במרץ 2016

גדעון ארן - אפיון הטרור היהודי


לאנשים אשר מבצעים את הטרור היהודי" יש הרבה ערכי שלילה והתנגדות, והםמסתערים על מערכת ערכים מסוימת שאין לה הרבה מעבר לסיסמאות וחיבור שטחי - אין להם תפיסת עולם מגובשת, יש להם מקורות השראה כלליים ואין מי שמנחה אותם. לכן, קשה לאתר אותם ולשים עליהם יד כי הם לא שייכים למסגרת. אך מצד שני אף אחד לא כופה עליהם מגבלות ולכן הם בלתי צפוים לחלוטין - אין קווים תוחמים. אתם מוזמנים לצפות בסרטון שלפניכם שבו פרופסור גדעון ארן מסביר בתכנית פגוש את העיתונות בערוץ 2 על הטרור היהודי (מופיע החל מדקה 36:15):

יום שני, 4 במאי 2015

האם הריצה החרדית הנה ריצה מיוחדת?

מתברר שאצל כמה צופים מתעוררת אסוציאציה מביכה לפרשיות היסטוריות השזורות בנימים אנטישמיים. למשל, בשלבים המוקדמים של הבינוי המוסדי של מדינות מודרניות באירופה, כשנדונה סוגיית הגיוס לצבא העממי, הועלו הסתייגויות מהפניית יהודים לשירות קרבי בטענה שהם סובלים כביכול מתופעת ״רגל שטוחה״ הפוגעת בכושרם לרוץ.

מאת: גדעון ארן

ובאשר לחרדים עצמם, הם בדרך כלל מודעים לאופי ריצתם ומוצאים לנכון לתרץ את מה שככר הבינו שנראה לזרים כשונה ומצחיק. את ההסבר לריצתם המיוחדת הם מוצאים בעיקר בחשש מנפילת הכובע מן הראש ובמגבלות שכופה מעילם המסורבל. ריצה חרדית אינה רק מנהג יומיומי מובן מאליו שההתעסקות בר זניחה.

ראו לדוגמה שיעור בגמרא המתנהל בחברותא בכולל במאה שערים. מדברים בדיני שבת (״הלכות טלטול״) תוך עיון במסמך הלכתי מרכזי, ספר המשנה כרלדד״. מתעוררות שאלות הנובעות מן השניות באופי השבת שהיא בו־בזמן יום קדוש ביתר רגם יום פנאי ומנוחה. הנחת הפתיחה היא שבאופן כללי ריצה אסורה בשבת, אלא אם מטרתה להגיע ״לתפילה או לחגיגה״ כגון בר־מצווה. אך מיד עולות הסתייגויות ועידונים.

כך בין השאר, אם יש בריצה יסוד של הנאה כי אז היא יפה לשבת, שכן נאמר ״בחורים המתענגים בריצתם - מרתון״. לעומת זאת, אם יש לריצה תכלית שמעבר לתגמול הפנימי אזי היא אסורה, כמר במקרה שהיא לשם ריפרי. ההתנגדות לריצה אינסטרומנטלית מעין זו מנומקת בטענה שבפעילות גופנית נגרמת ״שחיקה״ שהיא אסורה בשבת.

הדיאלוג הסכולסטי בין שני תלמידי החכמים אינו יכול לפטור עצמו מהגדרה מדויקת של ריצה. נקבע שרוחב הפסיעה הוא הקריטריון. פסיעה שיש בה יותר מ״אמה״, כחמישים ס״מ, היא בחזקת ריצה. בהזדמנות זו מזכירים אגב אורחא ש״פסיעה גסה״ היא מידה מגונה גם בימי חול: ומצטטים מהתלמוד הבבלי: ״כל פסיעה גסה נוטלת חלקיק ממאור עיניו של אדם״ (מסכת שבת, קיג ב).

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום שלישי, 31 במרץ 2015

כיצד החברה החרדית מנסה לשלוט במיניות?

החברה החרדית מנסה לשלוט במיניות ולארגן את הגוף תוך שהיא נמנעת מלדבר עליהם בצורה חיובית, ברורה ומשכנעת. אחרי הכל, יותר מכל דבר אחר שעושים בנוגע לגוף החרדי, שותקים על אודותיו.

מאת: פרופ' גדעון ארן

בענייני גוף, כמו בכמה עניינים אחרים, החרדים מטלטלים בין שתי אופציות קוטביות, שתיהן אובססיביות. מצד אחד, מחסלים כל נוכחות של הגוף בשיח הציבורי והפרטי. במקום זאת נוצר חלל, סוד. מצד אחר, נוגעים בגוף בדרך בלתי מעודנת, טכנית, נוקשה ותקיפה במיוחד.

שתיקות חרדיות בולטות יש בנוגע לגוף המיני, והן, כצפוי, תורמות דווקא להעצמת המתח הכרוך בעניין. אך ממש באותו עניין יש אצל החרדים גם גודש של מלל או טקסט, מתודי ופרטני, עד כדי נטילת כל שמץ של mystique ועיקור הגוף והמין מכל השגב שמיוחס להם בחברות ובתרבויות אחרות. לעתים נדמה שבמקומות שמקובל כי השתיקה יפה להם, בדיוק שם היא מופרת בגסות על ידי פרחה נוקדנית.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום חמישי, 12 במרץ 2015

השכפול של היהודי התקני כמשימה עליונה

חברה במשבר נוטה לעסוק בשליטה בגוף ובהבטחת תקינותו, וגם מגלה עניין מוגבר ברפרודוקציה שלו. בעידן החרדי הופך עניין הייצור או השכפול של היהודי התקני למשימה עליונה שכמעט ממצה את חיי הקהילה. במסגרת זו מוקדשים מאמצים לעיצוב הגוף התקני.

מאת: גדעון ארן

הגוף החרדי נלמד ומפוקח בדרכים פורמליות ובלתי פורמליות, בעיקר נגטיביות: יותר משמציגים בפני הצעירים את המודל האידיאלי ויותר משמטיפים בזכות האיכויות שיש לאמץ, מצביעים על דוגמאות סוטות שמהן יש להתרחק ומזהירים מפני תכונות מגונות שמהן יש להיפטר.
ילד או נער חרדי מודרך בעיקר כיצד עליו לא לנהוג. עולמו מלא איסורי גוף ואליהם מתלוות הפחדות. מגיל ילדות ועד בגרות הוא שומע ללא הרף מהוריו, ממוריו ומאחרים בקהילה ״לא לפסק רגליים״, ״לא לכרוע ברך (כמו נוצרי)״, ״לא להתפרקד על הספה״, ״לא לשים ידיים בכיסים״, ״לא לקפוץ״, ״לא להסתכל בבבואה הנשקפת בחלונות הראווה״, ״לא לפתוח כפתורים עליונים בחולצה אפילו כשחם״, ״לא ללטף חתולים וכלבים״, ״לא להתקוטט עם ילדים אחרים״, ״לא להתחבק עם ילדים אחרים״, ועוד.
הבוגרים בסביבתו מופיעים מולו בתפקיד מחנכים, כולל אחיו הגדולים ממנו בשנים מעטות בלבד, שכנים, מתפללים בבית הכנסת, ואף עוברי אורח מקרב הקהילה. רבים מגויסים לבחון את גופו, לגעור, להתריע, להאשים. לעתים פחות מזומנות מספקים הנחיה חיובית: ״עור ידיים עדין - סימן ללמדנות״ או ״ראה איך אברך פלוני יורד במדרגות אחת אחת, ממש כמו בן מלך.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

מדוע הבעייתיות של הגוף החרדי מתרכזת בחלקו התחתון?

טבעי שהבעייתיות של הגוף החרדי מתרכזת בחלקו התחתון. אפשר לומר שאצל החדרים חלק הגוף התחתון הוא הגופני יותר בהשוואה לחלק העליון שם ממוקמים הלב, המוח והכליות שמציינים את הרוח, השכל והמוסר, היפוך הגופניות. החלק התחתון מרוחק יחסית מהשמיים, משכן האל, וקרוב לרצפה המתקשרת לגשמיות, לנחיתות ולזוהמה.

מאת: גדעון ארן

על כן נמנעים מישיבה על הרצפה (למעט במקרה אבלות). מסיבה דומה יש יחס חרדי מסויג כלפי כפות הרגליים הקרובות לאדמה, ומושקע מאמץ חרדי למנוע מגע ישיר בינן לבין האדמה. אך ללא ספק עיקר הרגישות החרדית ביחס לפלג הגוף התחתון נובע מהעובדה ששם מקום אברי המין, תמצית הגופניות, מקור טומאה. אגב. בהשראת הקבלה, יש מודעות חרדית לזיקה שבין כפות הרגליים לאבר.

התרבות החרדית ירשה מן המסורת היהודית יחס של חשד וניכור או תוקפנות כלפי הגוף התחתון, ונתנה לכך ביטוי מודגש. ריטואלי ומעשי. תלמידי ישיבה מספרים על רב ש״מעולם לא העביר ידו מתחת לטבורו״. רוב האיסורים שמטילים חרדים על גופם מתרכז בחלק התחתון. העניין משתקף בדיספרופורציה שבץ ההערות החינוכיות־משמעתיות של הורים ומורים המתייחסות לחלקי הגוף השונים.

מנהג רווח בקרב חרדים הוא להבליט באמצעות לבושם את ההבחנה הסמלית. בעצם את הניתוק. בין שני פלגי הגוף, בין הרוח לגוף, בין האדם לאבריו האינטימיים. את הבגד הייחודי לחרדים משלימה חגורה מיוחדת המיועדת לשם ״חציצה״(הנדונה בדיני תפילה) בין מה שמעליה למה שמתחתיה. בעיקר אצל חסידים יש הבלטה של אבנט הנקרא ביידיש ״גארטל״ (לעתים הגארטל מציין תת־קטגוריה חברתית, כמו למשל אצל חסידי גור שם הגארטל מייחד נשואים בלבד).

יש שהוא רחב מאוד, עשוי משי מפוספס או מוזהב, ויש שהוא עשוי פתיל שחור ומבריק ובקצותיו השמוטים התעבויות לשם קישוט. את הגארטל חוגרים בתפילות, בשבתות ובחגים, כחלק מתלבושת אלגנטית ויקרה יחסית. במיוחד מקפידים להדק את החגורה ולחדק את הקשר לפני תפילה כדי להבטיח ש״מחשבות זרות״ וכל מיני השפעות שליליות לא תחמוקנה ממקורן הגופני שלמטה ותגענה למעלה לזהם את הכוונה שבלב ולשבש את המילים שבפה, ודרכן לפגום בקדושה שבשמיים.

ההרחקה והנטרול של כל הרע שבגופניות המתרכזת בחלק התחתון, משתקפים בהומור חרדי שיש בו לעג לאחרים אך גם אירוניה עצמית. בסמטאות מאה שערים ובני־ברק מתהלכות בדיחות על הווריאציה היהודית הזאת של חגורת צניעות גברית.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.